מצפון רע: האשמה תמיד שם
"מה קרה לך, שוב שכחת את יום הולדתו של גביי י כמה לא מהימן י עוד מעט היא לא תרצה לשמוע ממך! כולם יודעים את הקול הזה. היא שייכת למצפוננו. ברוכים הבאים לארץ של אשמה crippling. בגלל המצפון הרע שלנו הוא לא שותף שיחה נעימה. זה לא אומר בחביבות כי שכחנו את יום ההולדת של החברה שלנו. לא, זה יומרני ונזוף. האיבר המרכזי שלנו להתנהגות נכונה הוא כמו ניו יורק. זה אף פעם לא ישן.
אם נהרס בטעות את השכנים שלנו עם אופני הכביש או בילה את אחר הצהריים עם האקס שלנו בחדר המלון, מצפון אשם מוצדק לחלוטין. אנחנו מרגישים רע כדי שנוכל לפצות על מה שעשינו.
המצפון מחזיר לנו את המראה.
אבל למרבה המזל, אנחנו רק לעתים רחוקות לבצע חרא גדול. עם זאת, אנחנו כל הזמן לריב עם המצפון היומיומי שלנו, אשר צופה לנו כמו מאמן החיים חמורה עד השוליים הרחוקים ביותר של המוח שלנו. ושומר אותנו בחובות. בהשוואה לאדם האהוב, כי אנחנו פשוט לא מרגישים כמו לקיים יחסי מין. לילדים, כי אף פעם אין להם מספיק זמן בשבילם, ובבוס כי העיצוב עדיין לא נגמר. ואנחנו אפילו מרגישים אשמים על הסביבה כי הקופסה הישנה שלנו בולעת שלושה-עשר ליטר פרועים מאוד. ובכל זאת, כפי מעוות וחודר כפי שאנו עשויים לפעמים לחוות, בעצם המצפון הוא חלק גדול של הנפש שלנו. זה מבטיח מראש כי בני האדם שלנו ממשיכים לאהוב ולהעריך אותנו. וזה מוכיח שאנחנו לפחות מודעים לחולשות שלנו. זה שומר אותנו במראה ומסייע לנו לזהות טעויות להחליק אותם שוב.
המצפון הרע לומד לעשות זאת
המצפון הוא מולד. במהלך חיינו הוא ממלא את הכללים והערכים של התרבות שלנו. כל עוד אנחנו קטנים, המצפון שלנו הוא ברברי למדי. הוא יודע רק טוב או רע. רק בהדרגה אנחנו לומדים שאנחנו נשארים אדם טוב, גם אם הרסנו את האגרטל האהוב על סבתא. ושזה משנה, אם אנחנו עושים משהו בכוונה או מתוך בורות.
אנו מפתחים מצפון בוגר כאשר אנו לומדים לפתור קונפליקטים מוסריים על ידי חשיפת חולשות החשיבה שלנו והזדהות עם אחרים.
באמצע החיים שלנו, את הכאב של המצפון להיות נדיר יותר. מצד אחד פיתחנו ערכים חזקים, ומצד שני אנחנו עצמאיים יותר ויכולים להתעלם מהם אם זה הגיוני מבחינתנו. המצפון היומיומי שלנו הפך עכשיו לעובד הפנימי הבכיר שלנו, מזכיר לנו להתקשר לדודה שלנו ולעבור לחשמל ירוק.
לגברים, גישה מזדמנת זו לשופט הפנימי קלה יותר. בגלל שהם מרשים לעצמם יותר תוקפנות נגד אחרים, הם לא מחפשים את האשמה. עבור נשים, המצפון הוא מודאג יותר אכפתיות. ובזאת השאלה: "מה יכולתי לעשות?" הם מכוונים את הטענות שלהם נגד עצמם, גם משום שלעתים קרובות הם לא למדו לבטא כעס וכעס על אחרים. אדם מגיע בשמחה כעבור חצי שעה לפגישה. הוא מקלל תנועה, וזה הסוף. שונה לגמרי היא האשה שחיכתה לו. היא אפילו מצליחה להאשים את עצמה על היותה חסרת שחר. כי היא דחפה אותו כי היא שכרה, אולי כי פתאום היא חושבת שהיא לא אמרה לו בבירור שהוא צריך להיות שם בזמן.
מצפון אשם יכול לשמש גם נגד אחרים
מכיוון שאנו יודעים כיצד פועל המצפון, אנו יכולים להשתמש בו באופן לא מודע או בכוונה כנגד סחיטה רגשית. אמהות, הראשונות שמילאו את המצפון שלנו בכללים, הן אדונים אמיתיים. "כמה נחמד שאתה סוף סוף להתקשר אלי שוב, חשבתי ששכחת אותי!" כדי למנוע את ההתקפות האשם האלה, הבת קוראת בצייתנות ובכעס פעם בשבוע באמא. אבל סחיטה רגשית לעולם לא מביאה את התוצאה הרצויה. אשמה גורמת לך ללא הגבלה. ואהבה קיימת רק בחופש. היחסים עמוסים, ואף אחד לא מרגיש טוב.
כל מי שיש לו חרטה מתמדת מנסה לענות על הצרכים של אחרים הוא תמיד נדון לכישלון. אנחנו לא יכולים לרצות אף אחד בכל מקרה. וגם לא צריך לנסות. לכן, לעולם לא לקבל את האשמה, אלא הכתובת ישירות: "אמא, אני אתקשר אליך כאשר אני מרגיש את זה ויש לי זמן." תיחום ברור הוא התרופה הטובה ביותר לאשמה.
יש נוסחה פשוטה לטפל במצפונו. המצפון יכול לבקר אותנו, אבל לא לסיים את זה. אנו מכירים בכך שהוא מגן עלינו, מזהיר אותנו ומציג בעיות.המצפון הוא עוזר שלנו, לא הבוס שלנו. חשבו על המצפון שלנו כחבר שלנו. זה לא קל, אבל זה שווה כל ניסיון.
