"האם אוכל לטפל בחמותי?"
זה התחיל עם כמה נשירות. לפעמים חמותי שכחה את שמי הפרטי או נישקה אותי פתאום באמצע שיחה. מדי פעם היא ישבה ליד שולחן האוכל וחיככה אחרת עם פיסת נייר כאילו לנקות אותה. אבחנה של רופא המשפחה הוקמה במהרה: דמנציה. הכרתי את חמותי אחרת לגמרי מזה עשרות שנים? בכושר, מהיר, מחלוקת. עכשיו הילד בן ה -80 היה זר לי לחלוטין, רגעי הבלבול הגדול היו כמעט מפחידים. אבל ניסיתי להתמודד עם זה. בדרך כלל הפניתי את תשומת ליבם למשהו אחר או שהייתי מעורב בהם בשיחה כאילו כלום לא קרה. לבסוף, לא רציתי להביך אותה.
היא לא יכולה לחזור לדירתה.
לפני חודשיים חמותי נאלצה לעבור ניתוח. מאז, מצבה החמיר. נראה שהיא מעולם לא התעוררה לחלוטין מהנרקוזה. העולם סביבה כמעט ולא מזהה אותה. הוא מגיב כאשר פונים אליו, אך הוא רק תופס את המנגינה הדיבורית של שאלה, ולא את תוכנה.
מבחינה פיזית חמותי כשירה, אבל היא לא יכולה לאכול לבד או לשמור על הכלים שלה. היא לא מבינה את התהליכים. היא יכלה ללכת בכוחות עצמה, אך נראה שהיא לא יודעת איך. היא לא יכולה לקום בעצמה מהמיטה וללכת כמה צעדים. לכן, תמיד יש לתמוך ולהרים אותו מהמיטה. היא לא יכולה ללכת לשירותים בכוחות עצמה ולא לשטוף או להתלבש לבד. ברור כי במדינה היא כבר לא יכולה לחזור לדירת בעלה בדרום ברלין. חמי, אפילו בן 79, הציע בית לאחר התלבטויות רבות.
אבל זה לא לבעלי או לי המדובר. שנינו מגיעים מבלארוס ושם בתי אבות או בתי אבות משווים להוספיס: נקודת קשר עבור זקנים שמעולם לא נולדו ילדים או שחבריהם כבר מתים. הזקנים פשוט נשכחים ומתים בבדידות מוחלטת.
אני יודע שהבתים הגרמניים אינם כאלה. אבל אני עדיין חושב שאנשים זקנים לא שייכים לבית. גדלתי עם משפחה גדולה. דורות תמיד גרו איתנו תחת קורת גג אחת. בהתחלה הזקנים דאגו לנערים ובסופו של דבר הזקנים נאלצו להבין שהם צריכים עזרה לעצמם.
טיפול בדמנציה הוא עבודה של 24 שעות
אז אני חושב לקחת איתנו את חמותי? איתי ובעלי. אני כבר לא עובד, אבל בעלי עובד הרבה. הנטל העיקרי אפוא היה מוטל עליי. אבל אני מרגיש שהמשימה, אחרי הכל, גידלתי שני ילדים.
אבל כשאני שוכב במיטה בערב, דאגות מתגנבות ואפשר לי לפקפק בכוונתי ובכוחי. איך אני אמור לרחוץ אותה או להוציא אותה מהמיטה כשבעלי לא נמצא? חיי היומיום שלי ישתנו לחלוטין. טיולים קצרים לעיר או לסופרמרקט ידרשו מעתה תכנון נרחב.
אני אומר לה שהיא באמת מבינה אותי.
אז היא לעולם לא תהיה לבד, אני חושב אז ומנסה להצביע חיובי. אבל אז לעולם לא אהיה זה. הזמן בשבילי בלבד יהיה מותרות. "אין לך מושג כמה קשה זה יהיה", הזהירה אותי אחותי כשסיפרתי לה על זה. "אתה כבול אליה עד שהיא תמות, אתה יודע כמה זה קשה?" היא יודעת על מה היא מדברת כי היא עבדה שנים בבית חולים והקפידה על זקנים.
אני אבשל לחמותי, יאכיל אותה, ירחץ ואירח אותה, אספר לה סיפורים על בנה ונכדיה. אני אגיד לעצמי שלה שהיא באמת מבינה אותי. אני יודע, זה לא יהיה קל. זה אפילו קשה מאוד. אבל אני מרגיש שזו העבודה שלי. היא זקנה. האם אנחנו לא צריכים הבנים לטפל בה עכשיו?
בחזרה להחלטה
