בטטות כורסא? למה לא נורא לא לעשות ספורט
לחיים יש חולשה לאירוניה. לדוגמא, שתי הרגליים השמאליות שלי, רקמת חיבור אומללה, נתנו לי את תחושת הכדור הגרועה ביותר במדינה (לא, זה לא מה שיש לסגל המונדיאל שלנו, אלא לי) וגם? כי זה מתאים לי כל כך? סביבה מלאה בספורטאים. ואני תוהה: HÄÄÄ ???? מדוע הבוס שלי צריך להיות טריאתלט, החבר הכי טוב שלי הוא פלא כדורעף ובעלי מאמן אישי מיומן? אני פשוט לא מבין את זה.
אני רוצה להיות אתלטי. מיד!
לכל המאוחר כשפגשתי את בעלי, היה לי ברור: המבוכה הזו להיות האדם הכי לא ספורטיבי בכל הזמנים חייבת להסתיים. עניין של רצון, הייתי בטוח. פעם קלטנו בקלות כמה קילומטרים לתחנת הרכבת כדי להגיע לרכבת. אוקיי, הגענו רק כמה מטרים. הייתי כל כך מותש ובאותו זמן כל כך התביישתי, כי בעוני, העמדתי פנים שנפלתי ושקעתי את כף רגלי. את נקודת השפל של מערכת היחסים שלי, אני יודע, אני יודע. אבל באותו יום המוטיבציה שלי הייתה בשיא חיי. רציתי להיות אתלטי. מיד. וכך נרשמתי למחרת בחדר הכושר.
כושר, זומבה, גלישה, כדורעף
הרשה לי לקצר: החברות הפעילה שלי הוגבלה לשבועיים בעלי מוטיבציה. ואז אני בסופו של דבר כאלון מפה. ניסיתי זומבה, גלישה, כדורעף, טניס, טיפוס, אירובי, שחייה וקיקבוקסינג. תמיד עם התחושה "זה-זה-עכשיו" בדקה שלפני. אבל אז לא הצטרפתי לצעדים, בלעתי גלונים של מים מלוחים וטרקתי את עץ הגלשן חמישים פעמים, התבוננתי בכדורים כשהם מתעופפים על פני ומתנגדי בפנים כשהם נתקו אותי ללא מאמץ. כן, אני יודע, אף אדון לא נפל מהשמיים עדיין. אבל מה אם אתה פשוט לא יכול ליהנות מהמאסטר? לדוגמא, התחושה לאחר הגלישה יכולה הייתה להיות קלה יותר. פשוט הייתי מטפטף את עצמי מול פנס רחוב והייתי צריך להבעיר את הראש שלי חמישים פעמים. אז למה לעזאזל אני צריך לבזבז כסף על התחושה הזו?
סוף סוף מדען ספורט שיש לו מושג
ואז נתקלתי בראיון ב- Süddeutsche Zeitung. בכך אומר מדען הספורט האנס בלוס את המשפט היפה ביותר שקראתי בחיי, כלומר: "כן, אנו יכולים למעשה בלי ספורט בחיים." ספורט, הוא אומר, מיועד למיוחסים. מאז שאני אמא אני יודע למה הוא מתכוון. הרבה יותר חשוב מאשר לשאוב, לזרוק כדור ולהפיל את התורן על ראשו זה פשוט מספיק תנועה לדעתו. לצאת מהמעלית בצד שמאל, לצאת לטיולים קצרים ולבצע תנועות יומיומיות בקפידה ובמרץ לעזור לנהל חיים בריאים. הוא מרחיק לכת עוד יותר. במקרים רבים הספורט התחרותי הוא אפילו פרודוקטיבי עבור הכושר והבריאות של האדם. מר בלוס, אני רוצה לומר לך כאן והיום: אני אוהב אותך!
ובעלי עדיין מחבב אותי
אז ויתרתי על זה. לעולם לא אעשה ספורט. לפחות לא כמו שאנשים אחרים היו מגדירים את זה. אני פשוט אמשיך לרקוד עם הילדים בגן, לפחות כמה מטרים ראשונים לרכבת הרכבת (כמובן, רק עד שאני קורע) ובדרך כלל אעלה במדרגות במקום המעלית. יותר פשוט לא נמצא בזה ולא צריך.
אגב, כשהודעתי על מותו של פרויקט "אקדח הספורט" שלי, בעלי רק חייך קלות. "אני יודע את זה מזמן," הוא אמר בשלווה. "וזה לא מעצבן אותך?" שאלתי בחזרה. "כלומר, לעולם לא נשיג את הרכבת!" הוא פשוט משך בכתפיו ונאנח, "אז אני אשא אותך, אז לפחות אהיה הגיבור שלך." אז שימו לב, מר בלוס: אי עיסוק בספורט יכול להיות ממש טוב למערכות יחסים!
