דפני דו מורייה: "רבקה"
הספר
במונטה קרלו, צעירה וביישנית, פוגשת את האלמן המעובד והמבוגר מקסים דה וינטר. היא נמשכת אליו ודוחפת את התקפי המלנכוליה שלו על מותה של רבקה אשתו, שמתה בתאונת שייט. כאשר הוא עושה לה הצעה נישואין בתוך שבוע, היא מופתעת? אבל מאושר. אחרי ירח דבש מפואר, בני הזוג חוזר אל מנזר דה מנזר של דה וינטר בקורנוול. כפי שהוא מסתכל על הממשל של הנכס שוב, האהבה שלו נראה לשכך. וגברת דה-וינטר החדשה צריכה להבין שקודמה עדיין נוכח בכל הבית. קרוב לייאוש, האם היא באה מאחורי הסוד האפל של מנדרלי? של בעלה. רומן צפוף של דפני דו מורייה הוא קלאסי: מיומן מבחינה פסיכולוגית, הוא מספר סיפור של אהבה גדולה, הרסנית.
סוד אפל, אהבה הרסנית, מרגש עד הסוף זועם. קלאסי.
המחבר
דפנה דו מורייה (1907-1989) פרסם את הרומן הראשון שלה בגיל 24 והיא אחת הסופרות הפופולריות ביותר בעולם. הרומן שלך "רבקה" היה, כמו הסיפור הקצר שלה "הציפורים" מאת אלפרד היצ'קוק שצילם וקיבל ב -1940 אוסקר כמו "הסרט הטוב ביותר". בשנת 1969 היא היתה knighted על ידי המלכה אנגלית על שירותיה לספרות.
ChroniquesDuVasteMonde הספר Edition "Die Liebesromane" סדר
להזמין את כל ChroniquesDuVasteMonde Edition הספר "Die Liebesromane" כאן בחנות שלנו ולשמור מעל 40 יורו לעומת הרכישה אחת.
קרא מדגם "רבקה"
אמש חלמתי שחזרתי למנדרלי. ראיתי את עצמי עומד ליד שער הברזל של שביל הגישה, ובתחילה לא הצלחתי להיכנס, שכן הדרך היתה סגורה בפני. טירה ושרשרת תלויים בשער. חלמתי אחרי השוער ולא קיבלתי תשובה, וכשהצצתי דרך הסורגים החלודים, ראיתי כי בית השער אינו מיושב.
שום עשן לא עלה מהארובה, והחלונות הקטנים נפתחו. ואז, כמו כל החולמים, פתאום היו לי כוחות על טבעיים, וכמו יצור חסר גוף עברתי את המכשול. לפני, שביל הגישה התפתל, מעוות ומעוות כפי שהיה מקדם, אבל כשהלכתי הלאה הבנתי שמשהו השתנה. הדרך לא היתה זו שהכרנו; הוא היה רזה ופרוע.
בהתחלה זה בלבל אותי, ואני לא הבנתי את זה. ורק כשהייתי צריך להתחמק מהראש שלי עם ענף מתנדנד למטה כי הבנתי מה קרה. הטבע בא שוב לימינה; ללא חיפזון, בדרכה השקטה, הסודית, היא פרשה בהדרגה את הדרך הארוכה באצבעות נצמדות ארוכות בדרך. היער, שהיה פעם סכנה מאיימת, הצליח לבסוף לנצח. בשקט, העצים שלו חודרים קרוב יותר אל הגבול. בוכאן טיפל בגזעים החשופים בגון אפור-לבן זה בזה, כרך את ענפיו בחיבוק מוזר, ובנה קמרון מעל לראשי כמו הקשת של כנסייה.
הגישה היתה רצועה צרה, חוט דק בהשוואה לעבר, החצץ נעלם, נחנק מדשא ומאזוב. העצים נמתחו על ענפים נמוכים שעצרו את המדרגה. שורשיה המסוקס בולטים כמו ציפורני מוות. פה ושם זיהיתי שיחים בג'ונגל הזה: פרחי מים שהראשים הכחולים שלהם היו סלבריטאים. שום יד לא גזמה אותם, הם היו פרחים פריים וגדולים עד לגודל ענקי, שחורים ומכוערים כמו העשבים חסרי השם שלצדם.
רחוק יותר, רחוק יותר, מזרחה, עכשיו מערבה, השביל האומלל שהיה פעם הפצע שלנו. לפעמים חשבתי שהוא נעלם לגמרי עכשיו, אבל הוא הופיע שוב, אולי, או אולי בעמל רב, מטפס במעלה תעלה בוצית, שגשם החורף נשטף בה, מאחורי עץ נופל. לא חשבתי שהדרך כל כך ארוכה. הקילומטרים ודאי מוכפלים, בדיוק כפי שעשו העצים, והשביל הזה גרם למבוך, לשממה מחניקה, אבל לא לבית. לפתע עמדתי מולה. הג'ונגל הבלתי מרוסן של סבך חסם את ראייתי, ועמדתי שם, לבי פועם בחזי, והרגשתי את כאב הדמעות המתנפחות בעיני.
היה מנדרלי, המנדרלי שלנו, שותק, חשאי כפי שהיה תמיד: האבן האפורה הבהיקה לאור ירח החלום שלי, החלונות הגבוהים, שני החלקים, שיקפו את המדשאה הירוקה, את המרפסת.הזמן לא יכול להרוס את הסימטריה המושלמת של הקירות האלה, ולא את ההרמוניה של המצב? פנינה ביד פתוחה. המרפסת נפלה אל המדשאות, והמדשאות נמתחו לעבר הים, וכשהסתובבתי, זיהיתי את המרחב הכסוף, השלווה מתחת לירח כמו אגם, ללא רוח וסערה. שום גלים לא יפריעו לעולם לים החלום הזה, שום קיר ענן מן המערב לא יוכל להאפיל על בהירות השמים החיוורים האלה.
פניתי חזרה אל הבית, וגם אם לא היה פצוע, ללא פגע, כאילו עזבנו אותו אתמול? ראיתי שגם הגן היה צייתן לחוק הג'ונגל. בין שיחי הרודודנדרון התנשאו שיחי הרודודנדרון ועשו חתונות לא טבעיות עם המוני של שיחים חסרי שם שנצמדו לשורשיהם. עץ לילך התאחד עם עץ אשור, וכדי לקשור אותם עוד יותר, קיסוס זדוני, תמיד אויב החסד, עטף את זרועותיו סביב בני הזוג, לעולם לא ישחרר אותו שוב. הקיסוס שלט בגן האבוד הזה; הקנוקנות הארוכות זחלו על המדשאה, ועד מהרה הם ישתלטו על הבית. סרפד גדל בכל מקום, את הגדוד מראש של עדרי האויב. הם הציפו את המרפסת, רוכנים על השבילים, מרושעים וחסרי מעצורים, אפילו נשענים על חלונות הבית. אבל הם לא עשו הרבה כדי לשמור על המשמר, כי במקומות רבים כבר היה עץ הריבס כבר שובר את שורותיו, וראשיהם נמעכו וגבעוליהם חלשים, הם שכבו על הארץ, שם ארנבים עשו את דרכם. יצאתי מהכביש וטיפסתי אל המרפסת. הסרפדים בחלומי לא הציעו לי שום מכשול, הלכתי קסום, ושום דבר לא עצר בי.
אור הירח יכול לשחק טריקים מוזרים על דמיון, אפילו דמיון של חולמני. בעודי עומד שם, בנשימה מאופקת, יכולתי להישבע שהבית הוא לא רק קליפה ריקה, אלא נרגשת ומלאת חיים, כפי שהיתה בעבר.
החלונות היו מוארים, הווילונות התנודדו חרש ברוח הלילה, ושם, בספרייה, היתה עדיין הדלת הפתוחה למחצה ששכחנו להיסגר, והמטפחת שלי היתה מונחת על השולחן ליד האגרטל של ורדים בסתיו. כל דבר בחדר עדיין לא דיבר ברהיטות על נוכחותנו: ערימת הספרים הקטנה מהספרייה, מצוירת כקוראת, ואת המספרים הישנים של הטיימס; מאפרה עם בדלי סיגריות מרוסקות; הכריות המקומטות בכיסאות, שעדיין נשאו את טביעת ראשנו; את הזוהר החרוך של אש העץ שלנו, שהמתין לו בבוקר. וג'ספר, ג'ספר היקר שלנו, בעיניו הבעותיות ובשפתיו הכבדות והשמוטות, עדיין היה שרוע לפני האח, נוקש בזנבו על הרצפה כפי שעשה תמיד כששמע את צעדיו של אדוניו.
ענן עלה בלי לראות, וכיסה את הירח לרגע. אתו החלונות כבו; החלום נעלם, וקולו של העבר לא לחש עוד סביב הקירות המביטים.
הבית היה קבר תקוותינו, וסבלנו נקברו בחורבות. לא היתה תחייה. אם חשבתי על מנדרלי ביום, המחשבות לא יהיו מרירות.
הייתי חושב איך זה יכול להיות אם הייתי שם בלי פחד. אני אזכור את גן הקיץ, קן הציפורים בשעות הבוקר המוקדמות; בעודנו שותים את התה מתחת לעץ הערמון, ולוחש הים עלה מלמטה על פני המדשאות. אני אזכור את לילך הפרח ואת העמק המאושר שלנו. הדברים האלה היו קבועים, הם לא יכלו להיעלם; זיכרונות אלה לא נפגעו.
