גירושין יומן

משהו היה שונה. הרגשתי את זה. מאז שעברנו לבית שני עם שני בנינו, הבית עם חלונות המפרץ הקטנים וחלונות הסריג. הבית בו רצינו לגדול יחד.

הוא נמנע ממני, שהה יותר במשרד בערב, עשה ספורט, נפגש עם חברים. וכשסוף סוף הגענו הביתה כל סוף השבוע, הוא ניצל כל הזדמנות לברוח. כאילו הוא לא יכול היה לשאת את הצרות, כאילו כל העולם נרפא מדי.

רבנו על כל דבר קטן, על תוכנית הטלוויזיה, על משק הבית, שהולך עם הכלב, הילדים. אפילו לא יכולנו להסכים על מסעדה או סרט בערבים הנדירים כשרצינו לעשות משהו ביחד. כזוג. להציל את מערכת היחסים שלנו. זה היה חסר סיכוי.

היה צריך להיות אחר. ידעתי זאת, אבל לא יכולתי להוכיח כלום. הייתי נואשת, קינאה, נאבקת ומקפיצה, כמו קיר בלתי נראה. מצב זה נמשך שנה, הילדים היו עדיין קטנים, שלושה וחמש.

בערבים מסוימים התגבר עליי ייאוש מוחלט: משפחת ההרפתקאות עוד לפנינו! היינו נשואים שמונה שנים, אבל בבית הספר, בכיתה י"א, היינו בלתי נפרדים. המשפחות שלנו הגיעו מאותו מקום. היו לנו חברים נחמדים. לא יכולנו לזרוק את כל זה!

כן, באמת. הצלחנו להיפרד מכל זה ולהפוך שניים מהיחידה הזו שוב. שניים, שנאלצו ללמוד שוב איך זה מרגיש לעבור את החיים לבד. כסינגל, שניים מתוך 11.2 מיליון בגרמניה.



ההחלטה? פתאום היא שם

באיזשהו שלב נלחמתי בידיים ריקות, בכיתי ריקות, רק רציתי לנוח. אנחנו כבר לא זוג - המחשבה הזו התגנבה לאט לאט למוח שלי. הוא התפשט שם, מסתגל כאילו הוא רוצה להישאר יותר. גם אני עברתי יותר ויותר מהקשר, עלות חיי, נמאס לי להיות נואש להילחם במשהו שעבר מזמן. במשך שבועות חיינו זה לצד זה, כמעט באדישות, זורקים לנו רק את נתוני המפתח של היום, נמנענו זה מזה.

היינו צריכים לדבר, אבל שניהם ידעו שאחרי הוויכוח הזה זה נגמר. השיחה הזו, שכל כך חששנו לה ועם זאת ייחלנו לה, היא סיומה הזמני של אהבה שנמשכה לפחות 17 שנה וממנה צצו שני ילדים ורגעים מאושרים רבים.

זה הפחיד אותי, אבל מאחורי הדאגה לעתיד, לילדים, הייתה תחושה אחרת שהסתירה אותי: באופן מהוסס הרגשתי משהו כמו צמא להרפתקה. מה החיים אולי יביאו? כעת, כשהדרך לא הייתה מספיק ברורה - כמו נהר ארוך ורגוע שבו מופיעים לפתע מפלים. היינו חייבים לעבור, שנינו, ובכל זאת כל אחד לעצמנו.



רגע האמת - פחד ומיהה אליו

באופן מאוד מהוסס, חשתי צמא להרפתקאות.

הראש שלי היה מלא כותנה, כל הרגשות היו כה רחוקים. נפגשנו במקום "ניטרלי". שניהם ידעו מה יהיה כל העניין. ההגייה הייתה קצרה באופן מפתיע, שעה, לאיש לא נותר כוח להילחם. דיברנו מאוד ברוגע ולמרבה המזל סוף סוף בלי תוכחות. כן, היינו מתפצלים. כן, אנו מנסים להפוך את זה לשלווה ככל האפשר.

דיברנו על לתת לזה לשקוע. מאוחר יותר, כששנינו חזרנו לנוח, היינו מדברים עם הבנים. היינו מנסים להסביר להם משהו שלא יכולנו להסביר לעצמנו ומה יהפוך את חייהם הקטנים על פיהם.

יש צורך בפרספקטיבה - אבל איך?

פתאום זה היה טוב להפליא, הדו קיום שלנו חיים יחד. היינו כמעט ערכיים, אבל הייתה לנו לפחות מטרה משותפת אחת: להביא את הילדים הכי בטוחים שאפשר. להראות לך שאנחנו עדיין שם בשבילך, אמא ואבא.

קנינו מדריך מרמו ה. לארגו, "ילדי גירושין מאושרים". עבדנו בשני במצפון, סוף סוף שוב הייתה לנו מטרה משותפת ושאבנו אומץ חדש. לא, נאמר, הפרדה אין פירושה שהילדים עוברים טראומה בהכרח במשך שנים. זה פשוט תלוי איך ההורים מתמודדים עם זה. האם הם מסוגלים להחזיר את הכאב שלהם?

במקביל הייתי צריך לחשוב על משהו אחר: איך יכול להראות עתיד, הנערים ואני? לבד. בלי אב, בלי בעל. עכשיו הייתי צריך לאסוף את כל כוחותיי ולהצליח ליצור נקודת מבט חדשה עבור כל אחד מאיתנו, הייתי צריך להיות החזק. חזק, זה תמיד היה הוא.



עברתי את חיי בשליטה מרחוק.

היום שסיפרנו לשניים היה נורא. הם הביטו בנו בעיניים גדולות.נשאל לראשונה: איפה אנחנו גרים אז? האם איננו יכולים לראות את אבא אז? מה עם הכלב? האם עלינו ללכת לבית ספר אחר, גן ילדים אחר? אנחנו הורסים את חייהם, חשבתי רק. כמה אנוכי ומרושע. בסוף בכינו, כל הארבעה, הקטנים והגדולים. דבקנו אחד בשני, לא יכולנו להאמין למה שאנחנו עושים כרגע.

כמה מרחוק עברתי את חיי אחר כך, שכבר לא הרגישו כמו שלי בכלל. שנינו ניסינו להיות שם בשביל הילדים. לנחם אותם, לגרום להם להרגיש שהם עדיין יכולים להמשיך. היינו ידידותיים זה עם זה, לא דיברנו הרבה. על כל משפט, על כל מחווה טמונה מלנכוליה כמעט בלתי נסבלת.

ארגן חיים חדשים: רק עבודה

במהלך השבועות הקרובים חיפשתי דירה חדשה, עם גינה, בסמוך לבית הספר. מה יכולתי להרשות לעצמי בכלל? דיברנו על כסף, עבדתי כעיתונאית פרילנסרית והייתה לי רק הכנסה לא סדירה. לפי שעה לא יכולתי להסתדר בלי תחזוקה. למרבה ההפתעה הסכמנו במהירות יחסית ולא ביורוקרטית. זה היה בערך ההתחלה, השאר צריכים לעשות את עורכי הדין.

עבדתי רק - אבל מושלם.

בסוף השבוע כשעשיתי את הצעד שלנו, הוא דאג לילדים. עבדתי רק, אבל זה היה מושלם. לארוז ארגזים, לצבוע קירות, לעבוד, לאסוף ילדים מבית הספר. לא הייתה חזרה.

הדירה החדשה: אחת חסרה

כשישבנו בדירה החדשה, שלושתנו בפעם הראשונה יחד בארוחת הערב, הייתי חסר מילים בעצב. החזית שבניתי סביבי בימים ובשבועות האחרונים התפוררה. הייתי זקוק לקצת האנרגיה האחרונה שלי כדי לא לאבד את העשתונות מול הילדים. יכולתי לבכות אחר כך, בכרית, כשהשניים סוף סוף ישנו. ערמה של סבל שהיה צריך לתקן במאמץ את שאריות השרידים יחד.

ואז הגיעו השאלות: אמא, למה עשית את זה? מדוע אבא לא יכול לישון איתנו הלילה, לפחות פעם אחת? הילדים התגעגעו לאבא שלהם. כן, בטח. ופתאום הבנתי את היקף ההחלטה: עכשיו אני היחיד שאכפת לו כשהם עצובים, כשהם לא יכולים לישון בלילה, כשיש להם בעיות בבית הספר. לא היה עם מי יכולתי לדבר, ששיתף באחריות, שקפץ פנימה כשאני לא מרגיש טוב, שיכול לפעמים להוציא את הרוח ממפרשיו בקטטה.

הזעם לאחר מכן: מדוע הוא לא נלחם?

השיחות הראשונות היו קשות. אחרי הפרידה כל זה עולה: הכעס על כך שלא הצליח. השאלות: מדוע הוא לא נלחם? מדוע זה לא הספיק? תערובת נפיצה. לא תנאי טוב לשיחות בונות. לפחות לא לדבר על כסף, לחלק הכל.

עורכי הדין עשו את השאר. זה היה תפקידם, אחרי הכל, הם היו מחויבים להפיק את המיטב מכל אחד מאיתנו. שנינו ביטלנו את עצמנו, מדברים רק על המינימום היחיד.

בפעם הראשונה שהוא פשוט שיחרר את הילדים מהרכב בשער הגן בלי לומר שוב שלום, הגיעה לנקודת השפל הזמנית. הילדים היו נסערים, גם אני. אחרי זעם קצר הרגשתי: זה בהחלט לא יכול להימשך כך. מצב זה בלתי נסבל עבור הילדים. מגיע להם יותר טוב. כלומר הורים המסוגלים לפתור את העימותים שלהם מבלי להשאיר אותם על גבן של הילדים. האם באמת רצינו לרמוס את מה שבנינו במהלך השנים?

Conjoint כמשפחה נפרדת

היה לנו בסיס נהדר, יעדים, חלומות, מערכת ערכים משותפת. לא נותר מזה כלום? או שאולי לא הצלחנו לגשת אחד לשני, למצוא פיתרון ולעבוד יחד על נקודת מבט.

אותו דבר כנראה עבר את דעתו. למחרת צלצל הטלפון, "האם אנחנו באמת רוצים את זה?", הוא שאל. "לא" אמרתי רק. הייתי כה הקלה שהוא הרגיש באותה צורה.

רצינו לחשוב שוב ושוב, המטרה הייתה ברורה: הילדים צריכים לשמור על הוריהם, שניהם עשויים לאהוב. רצינו לתת להם את התחושה של המשפחה והביטחון בתוך ההזדמנויות המוגבלות הללו שהוגדרו על ידי הסטטוס קוו - הפרידה.

זה היה יותר ברור שהצלחנו להתגבר על המון כשנפגשנו לראשונה. היו הרבה פסולת כדי לפנות. אבל יצאנו להגדיר את המטרות שלנו, לא את היחידות אלא של כולנו. למצוא את הצומת המשותף שלנו. כל אחד מאיתנו נאלץ לקפוץ מעל צלו, להיות מוכן להתפשר, לבלוע קרפדה.

והנה והנה, זה באמת הצליח. הבעיות שלנו בנישואין, התרעומת שנבנתה בשנינו בשנה שעברה, השארנו הכל בפתח. ודיבר די עובדתית: מה הילדים צריכים לחיות? מה אתה צריך? מה אני צריך? באיזו תדירות הילדים עימו? מה עם החגים? קבענו את המסגרת, שימי, נקודה אחר נקודה.

למעשה, הצלחנו להסכים, ליצור בסיס חדש, לפתח נקודת מבט, עבורנו, כמשפחה נפרדת. מתהליך זה, שנינו למדנו המון, על עצמנו, על החיים, ושיש תמיד שניים בתקופות טובות ובזמנים רעים.

ילדים במשבר גירושין | עו״ד מנחם כהן - מומחה בהליך גישור גירושין (יָנוּאָר 2021).



מסעדה, גרמניה, גירושין, תזכורת, דיווח, פרידה, חביבות, ילדים

מאמרים מעניינים