הנה הסבר מדוע גברים אינם רואים את הלכלוך
היה בוקר נעים. עד פשוט. "את לא רואה את זה? "את שואלת אותי. עיניים גדולות. "את לא יכולה באמת לראות את הזוהמה? לא. כבר. שוב. בצע את האצבע מתוח שלך ולראות? כלום. עיניך צרות, חריצים קטנים בבונקר של אקדח, יורים מן הברק: ? יש! יש! מאז!? אהה. שום דבר.
במקום להיות על הקרקע, אתה יכול גם להצביע על השמים ולומר יש צלחות מעופפות. בטח, יהיו כנראה כמה חייזרים איפשהו באינסוף של שטח? אבל אני משוכנע שזה רק יכה על כתפי. או ליטף אותי. אם אני שופך חלקיקים על השטיח, אז אתה יכול ואקום ממני.
הפוך את השולחנות. "את באמת רואה את זה? "אני שואלת. "אתה באמת רואה שם זוהמה? אז בלי מיקרוסקופ או אור פלורסנט של מנורת UV? הנחיריים שלך מרפרפים. האם אתה באמת אומר כי התחתון אינו קיים בשבילי. תחתיות של מנורות, כיורים, שולחנות. והכול מתחת לרמת הברך, רחוק מדי. בגלל זה לפעמים בהונות שלי מתוך גרביים.
"היית רוצה לאכול מאדמה כזאת, את רוצה לדעת עלי עכשיו. שאלה טובה. הו, יש שם משהו ליד רגל הכיסא. חתיכת מורטדלה, עם פיסטוק. או כך. שים את זה בפי. את השאלה הבאה, בבקשה. ה- pH שלך יורד במהירות, עכשיו אתה באמת כועס. ההסתברות מגדילה לראות צלחת מעופפת.
למה אתה מעמיד פנים שהרהיטים והאשפה גדלו יחד איתנו? ניקיון? הפך לקסם שנשרף בגרוני, כאילו שתיתי לגימה חזקה של ביף. ניקיון? מונח ספוגי עם הרבה מקום פרשנות. כמו לכלוך. מלוכלכים הם שירותים של תחנת רכבת, המחשבות שלי ואת הצחוק של סבתי. בשבילך הכל מלוכלך בעצם, שבו מים ניקוי יש רק יבשים. ואת שלך? נקי? הוא מונע על ידי הפחד כי ביקור בלתי צפוי הוא ממש מעבר לפינה.
חוטפים את המגב, מעבירים תלמים ברצפה. עם כל חריץ גדל המצפון שלי אשם. אני לא רוצה. האם יש. לכי למטבח, לבשל. שְׁלָמִים. צריך גם בדחיפות טעם שונה בפה. מורטדלה עם פיסטוק. גם אני טעיתי.
