לא אכפת לי מהמשקל שלי
שימו לב, עכשיו זה נהיה משעמם. אז ככה: היום אכלתי קרואסון שיפון (265 קלוריות), לחמנייה עם ממרח טוסקנה צמחוני (37 אחוז שומן), קוסקוס ירקות עם יוגורט נענע (שומן מלא) ושלושה קומץ אגוזים מקורמלים (סוכר ושומן). במשך הלילה אני מתכנן לצאת לריצה עם חבר שמונה ק"מ בנוחות רבה (צריכת קלוריות בערך 375) ואחר כך לשתות בירה, עם אלכוהול. אולי אפילו שתי בירות, אם כי זה כנראה הורס לחלוטין את פן הכושר של הערב. כמה אני שוקל, אני לא יודע. העריך כל דבר בין משקל רגיל לקצה העליון למשקל עודף קל. אם לשפוט לפי מושב בגדי, זה משתנה מדי פעם. הישבן שלי די קטן, צללית הבטן שלי ברורה קמורה מהצד. ונחמד ורך כששוכבים.
אז, נעשה. מדוע אני אומר לך את הדברים האלה, שהם כנראה שלך? בכלל לא מעניין אותי? אני רק מנסה להסתגל להרגלים החברתיים הכלליים. ואחד מהם הוא: אנחנו הנשים אוהבות לדבר על הדמות שלנו ועל הרגלי האכילה שלנו, כמובן שלא באופן חיובי. ואם לא נדבר על זה, אנחנו לפחות דואגים: הייתי צריך לעשות קצת ספורט. ייתכן שאצטרך להוריד שלושה קילו. האם אני עדיין צריך לאכול את חתיכת העוגה הזו, למרות שאכלתי קינוח קודם? האם אוכל לשתות עוד כוס יין אדום? והאם השמלה הזו משמינה אותי?
ב 99 אחוז מכל המקרים, כמובן, חתיכת העוגה תאכל בכל מקרה, היין האדום שיכור, לא יותר ספורט מבעבר, ושלושת הקילו יישארו. אבל העיקר, יש לך מצפון אשם.
רוב הנשים תקינות
אני לא מבין את כל זה. מרבית הנשים בהן אני נתקלת בחיי היומיום, במיוחד אלה המבטאות את המשפטים האלה, לא נראות כאילו לדמות יש נושא כלשהו עבורן. הם לא כל כך שמנים שלמעשה הם צריכים לדאוג לבעיות בריאותיות או שאף אחד מהם יוצר בדיחות על היפופוטמים שמאחורי גבם. הם גם לא כל כך רזים שכולם חושדים אוטומטית בהפרעת אכילה והם כל הזמן מקבלים טיפים שמחים כמו "בנות, תאכלו כריך, גברים גם רוצים שיהיה להם מה לגעת".
לא, רוב הנשים שאני מכירה הן "נורמליות" כמו שהייתי קוראת לעצמי. המלה "נורמלי" כבר מעידה שמשהו הוא הנורמה, כלומר: הרוב. ומבחינה סטטיסטית, בגרמניה, מבחינה סטטיסטית, מדד מסת הגוף הממוצע לנשים הוא 26. מדד מסת הגוף הממוצע לנשים הוא 26. זה נחשב לסובל מעודף משקל, אך ראשית, זהו גבול שרירותי, ושנית, הוכח כי משקל עודף קל הוא החיים ממושכים למדי. זה אומר: למעשה, הנושא "דמות" צריך להיות נושא נישה שאמור לעניין את רוב האוכלוסייה באפס, כי הכל בסדר איתם.
אבל באופן מוזר זה לא המקרה. מוצרים קלים ודלים בשומן ממלאים מדפים בסופרמרקט, מגזיני הנשים מוכרים את עצמם בכותרת בתזונה (כן, לא למעט אותם), וחדרי כושר מרוצפים בקרדיקים נשיים שבשלב מסוים חשבו שהם צריכים משהו למעיים שלהם, רגליים, התחת עושה. אפילו ז'אנר הרומן "נשים חצופות", בו הגיבורה אחרי סערה עליזה אך עדיין משיגה את איש החלומות - ולמרות ירכיה העבות! - לא ניתן להרוג אותו (אם כי למרבה המזל לאחרונה הייתה תחרות מסוימת בצורה של עלילות "סקס באזיקים" ו"סקס עם ערפדים ").
לא כדאי להשקיע כל כך הרבה מחשבות
אבל יש להודות, קורה שגם אני חושב ברצינות על משהו כמו "אני צריך לאמן את הזרועות העליונות". הפרויקט הזה, עם זאת, מדורג במקום הגבוה ברשימת סדר העדיפויות שלי, אי שם מאחורי "בשנה הבאה, אולי אני שותל את הליוטרופה על המרפסת" רגע לפני "האם אני באמת יכול לומר ש'שופרשארק 'הוא סרט הכרישים הגרוע ביותר בכל הזמנים, כשאני קמה לא 'שרקנדו' ולא 'כרישים בסופר' לא ראו? "
יש לי הרגשה שלא הרבה נשים אחרות מרגישות באותה צורה. שהם יודעים כמובן שזה לא משנה אם אתה קצת יותר רזה או קצת יותר שמנוני. שלא כדאי לבזבז עליו מחשבות ואנרגיה רבה. משפטים כמו "חטאתי שוב היום" ו- "יאמי, אבל זה הולך ישר למותניים" הם פשוט חלק מהביטויים שאתה אומר לעצמך בלי באמת להתכוון אליהם: לשאול קצת איך אתה מרגיש, לדבר קצת על מזג האוויר, להתבכיין קצת על הדמות. זה פשוט קורה. אני יודע את זה.
אתמול לבשתי חולצת טריקו.הסתכלתי במראה ואמרתי לחבר הנוכחי באקראי: "ח.מ, מדגיש קצת את גליל הבטן." לא רציתי לומר את זה. זה פשוט החליק ככה. לעזאזל.
