"מצאתי את אלביס פרסלי טיפש ומגושם"
ב- 29 ביוני 1946, נולדתי באורהוס, דנמרק. אחותי ג'ט מבוגרת ממני שלוש שנים וחצי. אני חושב שאמא שלי ארנה עשתה שחקנית נהדרת, היא כל כך חיה ומלאת דמיון. אבי אוטו הוא כותב שירים, הוא מכנה את עצמו טרובדור. הוא כותב וכותב שירים ומתנדנד. תמיד מצאתי את הנדנדה שלו קצת מביכה, אבל השירים שלו באמת גדולים. בבית הוא תמיד שר, קטעים משלו, אבל גם דברים כמו פרנק סינטרה, הוא מאוד אוהב. עבור אחותי ואותי, שירה היא לרוב יותר מדי - בדיוק כמו ילדים.
1950
הבית שלנו הוא בית אומנים, אז קצת בוהמי. לא סוג הבית בו הורים או סבים וסבתות קוראים את האגדות הקטנות או שרים שירי ילדים. קצת קראנו לפני, למשל, את האנס כריסטיאן אנדרסן. אבל שירי ילדים? לעולם! זה תמיד ג'אז. המוזיקה של לואי ארמסטרונג ואלה פיצג'רלד ילדותית מספיק כדי לפנות אלי. גם כשאני קטן מאוד, אני אדם קצב.
1954
בגרמניה יש להיט, "אני מתחתן עם אבא", המושר על ידי קוני פרובס הקטן וחישוקי קמילו. המפיק של אבי מעלה את הרעיון להקליט אותו בדנית ושואל את אבי, "אין לך בת?" אבי אומר, "יש לי אפילו שניים, אבל אני לא יודע אם הם יכולים לשיר." מכיוון שאחותי כמעט מבוגרת בגיל 12, אבי מרים את זה איתי. זה נקרא בדנית "Giftes med farmand" ויהיה הצלחה גדולה.
1958
אני כוכב ילדים. אני מקבל את עסקת התקליטים הראשונה שלי בלי אבא שלי, אבל הוא עדיין שומר עלי. הוא מאוד סמכותי, זה לא תמיד מצחיק. הוא רוצה שאשתפר, אתאמן איתי ללא הפסקה. עלי ללמוד לשיר כמו מלאכה ולהיות טוב בזה. נישואי הוריי אינם מאושרים. אבי לא פופולרי במיוחד בבית כי הוא מנהל רומן עם נשים אחרות.
1958
בקופנהגן, בה אנו גרים כעת, אני חווה קונצרט של אמנית הג'אז לנה הורן. לעולם לא אשכח זאת. הקול המדהים הזה!
1959
הזמן בו כל הבנות אוהבות את אלביס פרסלי. לא אני! אני חושב שהוא טיפש ושמנמן, עם מרגרינה בשיער. אני מעדיף לחבב את טומי סטיל מאנגליה, שגם שר את רוק'נ'רול, אבל נראה לי יותר מעורר תיאבון - ולו רק בגלל שהוא בלונדיני!
1960
באופן מוזר אני זוכר היטב ספר נוער שקראתי: "במבוק בוי הג'ונגל". קצת כמו טרזן, אבל הרבה יותר טוב. כמובן שהם חייבים להיות גם ספרי בנות טיפוסיים, סדרה נקראת "כריסטל", "האן". האן נוסעת למרסיי, אני זוכר את זה, אהבתי את זה. מרגש, אני מוצא את ספריה של פרנסואז סגן, כי מדובר על אהבה וסקס. אמי, שקוראת המון, קונה לי את היצירות של קירקגור, איבסן וסטרינדברג. היא חושבת שעלי לדעת זאת, כדי שלא אאבד את עומק המקצוע השטחי שלי. מעולם לא קראתי אף אחד מהספרים האלה, אבל הגישה שלהם עזרה לי מאוד. היא זו שלימדה אותי לשים לב לאיכות בכל דבר שאני עושה. היא הצילה אותי משטח. מה שקראתי מספריהם היה הנרי מילר. אפילו לקחתי את זה לבית הספר וקראתי בקול בקול לחברים שלי, וצחקנו על זה. כשאמי שמעה על זה, היא אמרה: אתה לא צריך להטעות את הנרי מילר. זה סופר מצוין.
1960
אני רק בן 14, אבל ההצלחה שלי עוררה בי אמיצות. יום אחד אני הולך לאבא שלי ואומר, "למען האמת, אני מוצא מטופש שאנחנו תמיד מופיעים יחד." בינתיים אני שר רק סולו, אבל הוא עדיין מלווה אותי על הבמה. אני לא רוצה למרוד, זה באמת עניין של טעם בשבילי. הוא מאד מתמרמר, אך פורש. אני מחפש כעת מנהל משלי.
1963
השיר "אני רוצה קאובוי כאדם" יהיה פריצת הדרך שלי בגרמניה. אבל השנה היא גם השנה של אהבתי הראשונה! במשך זמן מה היה לי הרעיון הזה, הייתי צריך להתאהב במוזיקאי נהדר. אחת הסיבות לכך היא שהוריי היו בסיסט ג'אז גדול, אוסקר פטיפורד, שהרשים אותי מאוד והשפיע גם על הטעם שלי במוזיקה. אני רוצה מוזיקאי! בגיל 17 אני מתאהב בבסיסט המפורסם נילס הנינג ארסט פטרסן. אנחנו זוג אוהב ואוהב מאוד! אני כל כך מעריץ אותו, את המוזיקה שלו. בגללו אני מתביישת במוזיקה שאני עושה בעצמי, הלהיטים שלא יכולים להתאים ליצירה שלו. אנחנו נשארים יחד שנתיים וחצי.
1964
ההורים שלי מתגרשים, אבי יוצא החוצה.בעודו נפרד, הוא אומר באיום לאמי: "האם תוכל לעשות זאת, לבד, עם גיטה והקריירה שלה?" אמי רוצה להפגין ביטחון עצמי, אבל אני נופלת לפניו מאחור ושומעת: "לא שוב!" אף אחד לא צריך להתערב בענייני עכשיו שהוא נעלם. עם המוזיקה שלי אני מתפרנסת. כמה קשה זה היה כנראה לאמי, לא הבנתי עד הרבה אחר כך.
1965
בגרמניה הייתי בחוזה עם חברת התקליטים EMI בקלן מאז שהייתי בן 17. בכל פעם שאני בקלן אני מנסה ללכת למוזיאון לודוויג. אני אוהב את המודרני, קנדינסקי, קליי, מירו. אגב, עד היום יש לי תמונה של קליי בבית. אני רואה את האימפרסיוניסטים קיטש נורא, עם הביטחון העצמי הבלתי ניתן לערעור של אדם צעיר מאוד. אבל אחד נפתח מתישהו, ברוך השם! המסע מתחיל תחילה, אני מגיע לקירשנר ושיילה, אך אני מתלהב גם מהירונימוס בוש. הרבה אחר כך, אני מגלה את אהבתי לרובנס, לעולם לא הייתי חושב שאפשר! כנער מצאתי את זה נורא. אבל הוא כל כך ארוטי!
1969
אני כבר לא יכול לשמוע את הלהיטים ואת הפופ שאני שר. לכן אני לא רוצה לחדש את החוזה שלי עם EMI. הטכנאי שלוקח את ההקלטות שלי יודע כמה אני אוהב ג'אז. ופתאום אנשי EMI מגיעים אלי ושואלים אותי אם אני רוצה לעשות תקליט ג'אז עם פרנק בול בולנד קני קלארק הגדול. הם רצו לרכך אותי כדי שאוכל להאריך את החוזה, אבל הוא היה כל כך יפה!
1974
ג'ו גייסטלר הופך למנהל ולבעלי. שנתיים אחר כך, אנו שוב גרושים.
שנות ה -80
יש לי הרגשה שאני צריך לחנך את עצמי, אני צריך להכיר דברים אחרים שקשורים למוזיקה ובידור. אני מתחיל לצפות במחזות זמר בברודווי ובלונדון. אבל אני חושב שרק כל טוב חמישי. מכיוון שהעיניים שלי מאוד יבשות, הם מתעייפים מהר, אז אני אוהב לסגור אותם במחזמר ופשוט להקשיב. לרוע המזל לרוב אני נרדם. אני רואה את "קו מקהלה" פעמיים בברודווי, נרדם בשתי הפעמים, רואה את זה פעם שלישית בלונדון. אני שוב עייף כשאני פתאום מבין שאני מכיר את אחת הדמויות הראשיות - ניהלתי איתו רומן אהבה חם! זה מעיר אותי ער.
1995
ידידי, המפיק המוזיקלי פרידריך קורץ, נמצא בבעיה כלכלית. המחזמר שלו "שייקספיר ורוק'נרול" בברלין אינו כה מיוחד. אפשר לשקול לתפוס את התפקיד הראשי אצל אישה שהיא קצת יותר מבוגרת - ומפורסמת יותר. אני רוצה לעזור לחבר שלי להשתלט על התפקיד, לשיר את הגלוריה בבגדי חלל צמודים. למעשה מכירות הכרטיסים הוכפלו. כשיש בעיות בין מפיק למשקיע, היועץ שלי אומר, "צאי מפה!" ואני יוצא. פרידריך קורץ היה עצוב בגלל זה, אבל הוא קיבל את זה בהרבה גדולות.
1997
יש לי משאלה גדולה: אני רוצה להתקרב לאבא שלי. לכן אני מבקש ממנו לחזור איתי אחרי כל השנים. בברלין אנו נותנים קונצרט ג'אז ביחד: "ג'אז בזנב - שירים לאבי". זה לא נשאר עם זה. אבי שמח. ואני כל כך שמח ואסיר תודה על כך שקיבלתי את ההזדמנות הזו להיות חבר שלו שוב. בפברואר 2004 הוא נפטר.
1998
אני מקליט את האלבום "השירים האהובים עלי", רוב הכותרות באמת משמעותיות הרבה עבורי. אם הייתי יכול לעשות זאת שוב היום, היה זה הכרחי להחזיק בסרטים "דאגתי וזה לא טוב" של דיוק אלינגטון ו"שיר בשבילך "של ליאון ראסל," עדיין משוגע אחרי כל השנים האלה "של פול סיימון," אנשים קצרים "של רנדי ניומן ו"היא לא גברת, היא אשתי" מאת לייל לובט. חתיכות לב רועשות!
2004
יום השנה החמישים שלי לבמה! בהזדמנות זו אני מקליט שני אלבומים, אלבום הפופ "ג'והנסון" והאלבום החי "ג'אז". שני התקליטים הללו עומדים בקריירה שלי: בלי ג'אז אני לעולם לא אוכל למלא את הצרכים המוסיקליים שלי, הוא כל כך עשיר, זו האהבה שלי. אני פופ הרבה יותר קשה. זה פופ מאוד מאוד קשה, ממש טוב לעשות. אתגר תמידי.
