מריוס מולר-ווסטהאגן: הרוקר חוגג יום הולדת 70
כשגברים גבוהים ורזים מאוד מזדקנים, גופם לעתים קרובות נותן תמונה מוזרה: הוא עדיין נע ברוממות נעורים, בעוד שהפנים כבר מסומנים על ידי עקבות החיים. צעירים ומבוגרים באחד. מריוס מולר-ווסטהאגן (70, "סקסי") הוא כזה בחור.
אתה לא יכול להגיד שאתה לא מסתכל בגיל. עבור הקמטים בצוואר ובפינות העיניים הם פרועים מדי. אבל זה לא משנה, מכיוון שהרגלי החיים שלו והכריזמה שלו הם חסרי גיל. מריוס מולר-ווסטרנהאגן פירושו: גישה. יחסו לחיים. הקמטים הופכים לרשת התיאום הבלתי מאויית של הדמות. היום הוא יהיה בן 70.
הוא הולך בדרכו
השלאקס הנצחי עכשיו כבר בן 70 - בעיני מעריצים רבים (נשים) אבסורד. אתה עדיין זוכר אותו כמשאית דיאו שמנמנה, אך בלתי ניתנת לעמוד בפניו, כשהוא מניע את משאיתו דרך מחצית אירופה. שם הוא עדיין היה שחקן. או כזמר, שממהר לקהל באחד מלהיטיו הגדולים "אני שוב כאן, באזור שלי". הוא עדיין היה כוכב רוק.
לא משנה אם מוזיקאי או שחקן - מריוס מולר-ווסטהאגן תמיד סיפק את הטיפוסים הישירים. הוא תמיד היה בקורס. בענף אחד אומר אז, חצי מכבד, חצי התפטר: הוא הולך בדרכו.
ווסטהאגן הסתכסך לא פעם נגד "תעשיית הבידור" - "יד אחת שוטפת את השנייה" - ותיאר את עמדתו שלו בשנת 2010 בתרומה ל"זמן ":" האמן נכנס עם רצון להעביר משהו. במה אכפת לו, במה הוא מאמין. אם הוא לא יצליח, הוא עשוי לחשוב שזה כישלון ואולי לשקול מחדש את צורת הגישור שלו, ואם יש לו גישה, הוא ימשיך לדבוק במסר שלו וינסה עוד ועוד לשכנע את הקהל שלו. . "
המיינסטרים היה ומהווה עבורו תועבה, כך שהוא מרגיש טוב אם הוא יכול להתגרות. בשנת 1978 הוא רצה להשתמש בשיר "דיקה" כדי להראות כיצד אנשים יכולים להרגיש מופלים כאשר הם נשפטים על פי מדידות גופם. הדבר המטופש היה שהמבקר התייחס ברצינות לעלבונות לכאורה של מולר-ווסטהאגן כהשקפתו שלו, ככל הנראה בגלל שהקהל כל כך התלהב. חלק מתחנות הרדיו אפילו סירבו לנגן את השיר.
ווסטהאגן פרטי
למעשה, הוא רצה להפוך לכדורגלן מקצועי, כמו כל כך הרבה ילדים קטנים. הוא אפילו סיים מסלול ראייה של נבחרת הנוער. מיקום: התקפה בקישור. "באותה תקופה אנשים לא בחרו בכישרון אלא במעמד פיתוח", הוא אמר פעם ל"פרנקפורטר רונדשאו ". "הייתי קטן ורזה. אני זוכר בחור אחר בכיתה שלי: לא כדורגלן טוב, אבל כפול מגודלו של כולם, הוא עשה את זה."
לאחר מכן הוא העדיף להיות שחקן, זה ככל הנראה בגנים שלו, מכיוון שאביו הנס מולר-ווסטהאגן (1918-1963) היה כוכב במה ואנסמבל ידוע של חברת דיסלדורפר שאוספילהאוס כאשר גוסטף גרונדגנס האגדי (1899-1963 ) עדיין כבמאי. בנו, מריוס, בן ה -14, הופיע לראשונה כשחקן בסרט הטלוויזיה "בית הספר הגבוה" המבוסס על דגם של המשורר היהודי שלום עליכם (1859-1916). זה היה ב -1963.
באותה שנה נפטר האב בגיל 44 שנים בלבד. הוא מעולם לא פצע את חוויות המלחמה ושתה את עצמו למוות. כאשר הנס מולר-ווסטהאגן ראה את בנו בתפקיד הטלוויזיה הראשון שלו, הוא כבר היה חולה סופני בבית החולים. הוא שלח לילק מברק בשלוש מילים: "ענווה וצניעות." למברק יש היום מריוס מולר-ווסטהאגן.
לאמו ליזלוטה, מריוס הצעיר קיים מערכת יחסים קשה, שהשתפרה רק בשנות ה -90. בהמשך הוא שר על הוריו, שאחרים מצאו שגויים וחסרי כבוד: "אין לי עוד אמא / יכול להיות חסר." כשהיא הייתה בחיים, שנאתי אותה / אפשרית עבורי / אין לי עוד אבא / הוא נכנע לקברו / כשהוא היה בחיים, אהבתי אותו / אני חושב שזה נורמלי. / מה שאתה מרגיש זה לא תמיד מה שאתה מרגיש / כל מה שתרגיש. "
הקסם למוזיקה
למרות שמריוס מולר-ווסטהאגן הרגיש די נקרא כשחקן, המוזיקה ריתקה ופיתתה אותו. הוא לימד את עצמו לנגן בגיטרה, סיים אימון ווקאלי קלאסי - ובסופו של דבר "צעק", המגרש בו הקול נתקל בצרוד, אך עם זאת מובן.
זה נראה בסוף שנות השישים, כששחקן ווסטהאגן זכה על העליונה. הוא מצלם סרט אחד אחרי השני - ואז עובר להמבורג בראשית שנות ה -70 עם חברתו בת ה -17, השחקנית קתרין שייק (87).כפי שבטח חייו העתידיים החליטו. הוא פוגש מוזיקאים צעירים ומוכשרים במיוחד ועובר לקהילה בווילההודר "וילה קונטרבונט". השותפים שלו לחדר: אודו לינדנברג (72), אוטו וולקס (70).
במקביל לקריירת המשחק שלו הוא לוקח שוב ושוב תקליטים. למופע הסאטירי "אקספרס" (ZDF) בשנת 1972 הוא עשה את השיר "החזיר את בוואריה לבווארים", המבוסס על הלהיט של פול מקרטני (76) "תן אירלנד בחזרה לאירים". אתגר מר לפרנץ יוזף שטראוס (1915-1988) ולמדינה החופשית. שוב זה מגיע להפגנות. לאחר איומי פצצה, הסינגל מוריד מהשוק. אבל: מריוס מולר-ווסטהאגן ידוע כעת, לפחות נורא כמרושע.
אבל שוב הוא הופך לכוכב דרך הסרט. בשנת 1977 יוצא "הזמנה לריקוד". מכיוון שמערבנהגן משחק לראשונה את נהג המשאית תיאו, בסרט ההמשך "תיאו נגד שאר העולם" (1980) יש כמעט שלושה מיליון צופים. הוא בשיא תהילתו המשחק ומקבל את פרס ארנסט לוביטש היוקרתי. במקביל, הוא נחשב גם לסופרסטאר של מוסיקה. אלבומו הרביעי "מנטה אני הנסיך שלך" (1978) הוא להיט רימונים ונמכר ביותר ממיליון עותקים.
בראש
כעת הוא הגיע לפסגה. עם המוזיקה של אלבומי-על כמו "הללוג'ה" (1989), "ווסטרנהאגן בשידור חי" (1990), "ג'ג'ה" (1992) ו"אפנטיאטר "(1994) הוא מנדנד את זירות הספורט, כי אחרת רק באיירן מינכן או נכסי בורוסיה דורטמונד. כמעט כל גרמני בזמן זה יכול לשיר כותרות הייגן מערביות קלאסיות כמו "סקסי", "שוב כאן" או "כי אני אוהב אותך" - וכמובן את המנון הגדול "חופש".
לא מעט עבור השיר הזה ו"התחייבותו החברתית-פוליטית ", ווסטהאגן 2001 הוענק על הקלטת הצלב הפדרלי של הכשרון. לאחר הטקס נחרט אז "שפיגל": "ברגע שהוא התהפך עבה, עכשיו הוא זוכה בצלב הפדרלי של הכשרון - על ידי חברו לחיקו, הקנצלר, באופן אישי מריוס מולר-ווסטהאגן הגיע סוף סוף לממסד."
זה ככל הנראה הקמת ענף התצוגה - עם כל המרכיבים כמו כותרות בנושא גירושין, רעיה חדשה וכן הלאה. בשנת 2013 נישואיו עם הדוגמנית האמריקאית רומני וויליאמס נפרדו. השניים היו נשואים במשך 25 שנה, שאף "Süddeutsche Zeitung" מצא אותם מדהימים: "הזוג נחשב לחריג בעסקי המופע הלא גרושים".
בקיץ 2017 אז שוב חדשות מהמגזר הפרטי. מריוס מולר-ווסטהאגן נישא בשנית - הזמרת הדרום אפריקאית לינדיא סאטל. ביולי פרסם ווסטהאגן תמונה של השניים בפייסבוק - הוא בחליפה, אותה בשמלה לבנה. הוא פשוט כתב: "כן, כן!"
ואז יש את הבת שרה מולר-ווסטהאגן (33), שנקראת מימי. היא בריטית ונולדה בשנת 1985 באנגליה. הוריה, ווסטהאגן והזמרת והשחקנית פולי אלטס, נפגשו והתאהבו בצילומי הסרט "Der Schneemann" (1985). הזוג נפרד כשהבת שלהם הייתה שלוש, היא גדלה עם אמה. שרה מתגוררת כיום בברלין והיא זמרת מכובדת.
גם הוא רגוע יותר
אביה נעשה רגוע יותר עכשיו, אבל לא שקט. לאחרונה הוא עורר סנסציה השנה עם חזרתם של שבעת ההדים שלו לאחר הפרס השנוי במחלוקת לשני הראפר פאריד באנג (32) וקולlegah (34). ווסטהאגן אמר בעמוד הפייסבוק שלו: "ענף שללא חששות מוסריים ואתיים לא סובל רק אנשים עם עמדות גזעניות, סקסיסטיות ומפארות אלימות, אלא גם חוזה וגם מבדיל אותם, הוא אכזרי ומושחת."
ווסטהאגן בהחלט יתרחש מעבר לשנות ה -70 שוב ושוב. אחר כך עודדו אותו שוב, ולא מן הנמנע שאז הוא ירגיש את אותם רגשות שתיאר לפני שנתיים ל"מראה ":" ברור שאתה קודם כל עושה בשבילך, אחרת זה לא יהיה כן בעומק הלב, לכל אחד מאיתנו רצון לשנות, להיות השתקפות של החברה עם האמנות, אבל זה תמיד כולל את התסכול שיש לך כשאת שרה מול מאות אלפי אנשים, ואתה רואה קהל בך פתאום יש סולידריות, כולם מתנדנדים במישור אחד ואז הם יוצאים ... ולמחרת לא שינית שום דבר, הכל קורה כמו קודם. "
