לידתו של פג קיצוני - והימים החרדים שאחריו

לפני לידת ילדה הראשון, היידי ובעלה רוצים לצאת לטיול אחרון לשניים, מה שמוביל אותם מווינה לדרום הולדתו. במקרה של היידי, יש יותר משלושה חודשים להתכווצויות מוקדמות. עם מסוק החילוץ היא טסה לבולצנו במרכז הלידה ונאלצת לשמור על מנוחת מיטה קפדנית. שבוע אחד ניתן לדחות את הלידה, ואז אדריאן מגיע כתינוק פג קיצוני בשבוע ה -25 להריון עם 900 גרם משקל בלבד, גובה 36 אינץ 'ולא ריאות בוגרות לעולם. את הזמן שלפני הלידה ואחריה מתואר היידי סילר בבלוג הבלוג האישי שלה אלמיס וברומן נולד בבולצנו, הקטע שלנו הוא בערך הימים הראשונים שלאחר הלידה.

הימים הראשונים בחייו של תינוק פג קיצוני

ביום לידתו של אדריאן, היינו? למרות הכל? בטיסה גבוהה. קיבלתי חדר יחיד בערב, יכולנו לדבר ללא הפרעה. להבין קצת מה קרה. הצוות הסיעודי השאיר אותנו לבד. עדיין לא היה לי מושג איך בית החולים נראה מבחוץ. או איפה זה עומד בדיוק.

יום אחרי לידתו של אדריאן, המציאות הדביקה אותנו. התחלתי לשאוב את החלב שלי ליד אמהות טריות. נשים איטלקיות מניקות את תינוקותיהן לידי. הם לבשו כותנות לילה, חלוקי רחצה. הייתי לבוש לגמרי, לא הייתי במיטה דקה מהיום. הרגשתי לגמרי לא במקום, לא היה לי תינוק איתי. שום דבר לא היה כאן, שום דבר לא התאים.

אחרי כל שאיבה הבאתי את החלב ליחידה לטיפול נמרץ והסתכלתי על אדריאן לאחר שטיפתי וחיטאתי את ידי ולבשתי מעיל לבן. ביקרתי אותו גם במהלך הלילה. מסדרונות בית החולים הארוכים, החשוכים והשקטים נתנו לי ביטחון. יחד עם זאת, התקשיתי יותר ויותר לשלוט ברגשותי.

בשעת לילה מאוחרת, בחדרי, שתי אחיות התקרבו בזהירות. האם אני רוצה תרופת הרגעה? הייתי צריך לחשוב על הוורבה. התרופות לא עובדות. אין מצב. אם הייתי צריך ראש ברור, אז עכשיו. עד כמה שהיה גרוע, הייתי צריך לעבור את זה במוחי. סיכמנו על תה ולריאן.

שלושת הימים הראשונים בחייו של תינוק פג קיצוני הם קריטיים מאוד. הסיבוכים הקשים ביותר קורים במהלך תקופה זו. תחזיות רציניות? רק מוגבל אפשרי.

הימים כללו ארגון דברים: רישום לידה, בדיקת משאבת שד לבית ושיחה עם הנאונטולוגים. ביקור בווינה: ההורים שלי הגיעו לבולצנו. ומנסה לא לפרוץ בבכי כל עשר דקות.

"לא רציתי לראות אף אחד, הכי פחות מכל האימהות האחרות עם התינוקות שלהן."

ביום השלישי לחיים של אדריאן - הורי בדיוק עזבו - ישבתי שוב במחלקה ליילוד כדי לשאוב. זה לא עבד נכון בהתחלה והיה מאוד לא נוח. זחלתי לחדר סמוך כי לא רציתי לראות אף אחד, פחות מכל האמהות האחרות עם התינוקות שלהן. לפתע עמד מולי אחד הנאונטולוגים. הוא כבר חיפש אותי. אם הוא מעדיף לבוא אחר כך. אמרתי לא. בהחלט הייתה לו סיבה לרצות לדבר איתי. העניין הוא שאדריאן זקוק לעירוי דם. הוא רוצה לערוך איתנו התייעצות שם בתחנה, כי חתימתנו הייתה הכרחית.

זה היה כמו סצנת קולנוע. ישבתי והסתכלתי עליו. נראה כי כל העולם סביבי שוקע באדמה. פשוט הינהנתי ואמרתי משהו, אני לא זוכר מה. עכשיו הכל נגמר, האמנתי. זה היה כאילו מישהו היכה אותי בראש עם פטיש, לא יכולתי לחשוב יותר. מצב זה חזר שוב ושוב בשבועות הקרובים. רוב הזמן עמדתי על שתי רגליים, שהיה קשה יותר מישיבה. תהיתי איך הכי טוב ללמד את בעלי, בלי שהוא היה המום כמוני. כלאחר יד שאפשר. כאילו ידעתי הכל על עירויי דם אצל תינוקות. זה הצליח, טוב, בינוני.

בהמשך המחלקה למדנו כי עירוי דם מוקדם מדי הוא תקין יחסית ואינו גורם לתופעות הלוואי שהוא עושה לבני אדם מבוגרים. כמובן שצריך הרבה פחות דם זר. הדבר הטוב הוא שתמיד הודיעו לך בפירוט ביחידה לטיפול נמרץ בקליניקה זו. ותפס. אחד הרגיש שם בטוח. שהיינו בבולצנו, במצב הזה, היה אחד הדברים המאושרים בחיים.

אדריאן נולד ביום שלישי ושוחררתי ביום שישי. לפני שנסענו הביתה, הנאונטולוג שלנו אמר, "אנחנו כבר שלושה ימים." איזו הרגשה טובה. לא הכל נגמר זמן רב. אבל זה היה צעד ראשון.

אדריאן אושפז כמעט ארבעה חודשים לאחר לידתו. כיום הוא בן שש ומצליח מאוד. אין לו השלכות בריאותיות מההתחלה הדרמטית בחיים, "הוא עדיין קטן מאוד", אומרת אמו היידי סילר.

טקסט מאת היידי סילר, פורסם במקור ב //blog.lei.at.

קרא גם

טיפול בפגים (מאי 2024).