חדר כושר מכוון טוב? לעולם לא עוד!
הגיע הזמן שוב. אני עומד מול תיק הספורט שלי ובוהה בה. היא מביטה לאחור. ואז אני ניגש למקרר. אז על בטן ריקה אסור אפילו לעשות ספורט, אני חושב. וחוץ מזה, עדיין יש לי קצת זמן. אני מכין לעצמי לחם גבינה (דגנים מלאים עם עלי סלט, אתה רוצה לעשות הכל נכון) ומתיישב בקצרה ליד השולחן. מכיוון שאכילה לבד משמינה אותך, אני מושכת אותך על הספה ומדליקה את הטלוויזיה. תראי בנות גילמור, לא עשיתי את זה הרבה זמן. אבל זו טעות, אכלו כל הזמן ואפילו אין לכם תיק ספורט. אני עובר ל"מצב הישרדות ". מגה מרגש. למרבה הצער. לצערי הסטודיו נסגר שלוש שעות אחר כך ואני מרגיש נורא.
יש לי שעון כושר. ישר!
זה באמת לא המוטיבציה שלי. לצערי המוטיבציה שלי לא באה לידי ביטוי ביחידות הספורט, אלא ברכישת בגדי ספורט איכותיים, שעון כושר וסתם חתימה ארורה זו בהתלהבות השנה החדשה (ולמען האמת עדיין חצי שיכורה) על כושר הכושר. ככל שזה נעשה יותר קונקרטי, אני בעצם מוצא משהו שצריך לעשות בדחיפות. אוכל למשל.
זה ממש קשה, אומר המומחה
אני מבקש ייעוץ מאיש מקצוע. מלאני דורינג מומחית בתהליכי שינוי ואף הייתה מאמנת נפשית במרכז הביצועים הזוטר של פ.צ. סנט פאולי. בדיוק האישה הנכונה לבעיה שלי. אם היא הייתה מסוגלת להניע נערים מתבגרים לשחק ספורט בעל ביצועים גבוהים במשך 90 דקות בכל יום ברוח, גשם, סערה או חום קיץ במקום לשחק PC Fifa, זה בטח משחק ילדים להביא אותי פעם אחת לחדר הכושר. "לרוע המזל, זה לא כל כך קל", אומר המומחה. הבעיה שלי, היא אומרת, היא השגרה שלי. "אין באמת דבר קשה יותר מאשר שבירת שגרות וקביעת שגרות חדשות." זה מרגיע מעט את מצפוני האשם. המחסום הזה, אומר עזרת האימון שלי, כל כך ידוע שהם קיבלו שם: ממזר. חה, הנה הוא שוב, כלב החזיר. אני שואל מה אוכל לעשות בזחילה זו. "מתנהגת במודע," היא עונה והסבירה לי שאין לי שום סיכוי נגד הבוץ אם אני לא מודעת למה אני רוצה לעשות ספורט בכלל.
המוטיבציה שלי מעומעמת
לאחר שאספתי כמה טיפים, אני מנסה שוב למחרת. התיק שלי כבר ארוז. אני עומד עירום מול המראה כדי לחסוך לעצמי את הזמן הארוך במחשבות על המוטיבציה שלי. אני פשוט בחור יעיל. מבט, מוטיבציה מוכרת. אני רוצה להיות מסוגל סוף סוף לחזור לבריכה מעבר לפינה, בלי לפחד לפגוש מישהו שאני מכיר. אני רוצה להיות מסוגל לצפות בישבן שלי בלי שאצטרך לחשוב על כוח הכבידה וזה היה ממש נחמד אם הזרועות העליונות שלי לא נופפו יותר ממני. באותו רגע מגיע אלי רעיון. בריכה חיצונית! אפילו לא מעבר לפינה (פעולה מודעת בלבד לא עוזרת נגד צלוליטיס - כמובן), אבל זה במחוז האחר יהיה נהדר. אולי אני פשוט לא איש הכושר. לפני שאשנה את דעתי, אני קורא "ילד טוב, פרייבהאאאד!" דרך הבית. אם מישהו יכול לעשות את רצונו בהצלחה רבה יותר מהממזר, אז רק צאצאי העיקש. אנחנו אורזים הכל ומטוסים לבריכה החיצונית. לא מעבר לפינה, להזכיר זאת שוב.
הנה היא, המאמנת מחדר הכושר
מרוצה, אני משתקף בשמש ומרגיש יפה רק בגלל שהצלחתי להערים על חזיר החזירים. נותרו רק חמש דקות ואז אחליק כמו חץ במים. לפחות שעה. אם לא שניים. אני קם והולך מורם ומוסתר היטב במגבת הסאונה שלי עד שולי הבריכה. שניות לפני שאפיל את הכיסויים אני שומע את שמי. זה ליסה, שכני. כמובן שליסה, מי עוד? לכל שאר האנשים שאני מכיר יש כמה תחומי בעיה. מדוע עלי לפגוש אותם בבריכה החיצונית שמעבר לעיר? לא, כמובן שהדרמטורגיה של חיי היא ליסה. זה שאפילו לא יודע איך מרגיש בייקון. זו, ששישה שבועות לאחר לידת ילדה השני, הרימה את הגדולה במכנסיים חמים מהגן ושוב העבירה שיעורי לחימה בגוף בסטודיו. לרוע המזל, אני יודע רק בשימוע. ליסה נופלת אליי בחום סביב הגוף המכוסה בסאונה. "נו?", היא שואלת. "מה אתה עושה כאן?" אני לא אומר לה שפשוט לא רציתי לפגוש אף אחד. במיוחד לא היא. "בוא איתי!", היא אומרת באופן מסתורי ומושכת אותי לכיסא הספה שלה. בתיק יש לה עוגיות שוקולד ופרוסקו משומר. "למעשה היה לי דייט עם חברה," היא אומרת. אבל ברור שהיא הייתה על הספה. ובכן, זהו.
משוך ביסקוויטים שוקולד במקום רצועות
גם אנחנו שוקעים. ספרו לנו על הגברים שלנו, על חטאינו הצעירים ועל החלום לנופש במועדונים בקריביים לברוח מחיי היומיום. ואני שם לב: אפילו ליסה מודאגת. מרגע לרגע אני מרגיש טוב יותר ולאט לאט נותן למגבת הסאונה לשקוע.אני שם לב שליסה פשוט מסתכלת עלי ישר כל הזמן. המנות שלי לא מעניינות אותה את השעועית. אנו צוחקים ומתבדחים, בזמן שהילדים מנהלים קטטה במים פראיים. "איכשהו משוגע שמעולם לא דיברנו באמת", אני אומר אחרי מנה הפרוסקו השנייה. "כן לגמרי", אומרת ליסה. "אנחנו כל כך דומים!" הדבר הכי מטורף הוא: היא צודקת! לאחר שיעור מתפכח, אנחנו עדיין הולכים למשוך כמה הקפות. נחוש, אני קם והולך קדימה בלי מגבת.
אני טוב. גם עם שקעים.
בערב אני שוכב בגאווה במיטתי. עשיתי ספורט היום, כן, אבל זה לא זה. היום שברתי את השגרה להתבייש בעצמי. והבנתי שלאחרים לא אכפת מאוד איך אני נראית. אבל החלק הכי טוב הוא: נהנתי לשחות. אני מחליטה לפרוש מחוזה הכושר וללכת לבריכת שחייה חיצונית מעבר לפינה מחר. אולי אפגוש את ליסה. או מי. לא אכפת לי. ולעולם, לעולם לא שוב, אני עושה חוזים לשנתיים לדברים שפשוט לא מתאימים לי. כי אז המוטיבציה מקבלת שקעים.
