אני חושב שהילד של החבר הכי טוב שלי טיפש
זו לא היתה אהבה ממבט ראשון. במקום תחושה של בהלה כשפגשתי את הילד של החבר שלי. בתוך שניות היה ברור שאנחנו לא אוהבים זה את זה. אני חושבת שהבחור חרא. והילד לא מחבב אותי. אז עכשיו זה בחוץ.
יש הרואים בכך מוגזם, ותינוק בן שישה שבועות מפתח עכשיו את אישיותו על פני תקופה עצומה. אבל שנינו (הילד ואני) היה ברור מהמבט הראשון: זה בטח יהיה שום דבר.
מה זה בדיוק? הרטט הלא נכון, הרגע הלא נכון שנפגשנו בפעם הראשונה - אין לי מושג. מכל מקום, הסלידה נותרה בשני הצדדים. ברגע שאנחנו נפגשים שלישייה, בחמישית, בשישית עם שותף או ילדים, יש generve. אני הבוגר, אז אני מנסה להישאר ניטרלית. אבל בפנים אני דוחפת אי שביעות רצון אמיתית. כמובן שהילד יבחין בכך ויופיע עוד יותר. הוא מייבב, לא רוצה את זה, לא רוצה את זה. כל האחרים משחקים אבל זה לא מצליח להצטרף. אגוצנטריות כוללת. בהתחלה, עדיין חשבתי: זה הולך וגדל.
אבל מה אני יכול לומר: זה נשאר עכשיו עם כמעט חמש שנים Nervbratzenkind. אני לא אוהב את זה, אני לא אוהב את זה. סלידה משני הצדדים.
למעשה, זו לא בעיה. לא כולם צריכים לאהוב את כולם.
אם זה לא היה החבר הכי טוב שלי. כמובן, היא תהיה מאושרת לחלוטין אם הילד שלה ואת החברה שלה מבינים אחד את השני ואת "חצי טוב" ימצא את הילד שלה כמו שהיא עושה כמו אמא. ואני ממש השתדלתי.
אבל איכשהו זה לא אפשרי. למרבה הצער, אני פשוט לא חושב שהילד חמוד הוא חמוד, אבל טיפש. לא טיפש, לא, זה לא זה. אבל איכשהו טיפש. זה מעצבן אותי: איך זה נראה, איך זה משחק ואיך זה babbles. לא, לא. אין לי את זה עם כל הילדים, להיפך. זה הדבר היחיד שאני לא רוצה להתקרב אלי.
איך אומרים את זה: "אני מחבב אותך, אבל הילד שלך חושב שאני חרא". אתה לא רוצה לשמוע על הילדים שלך.
מציאת ילדים חרא הוא עדיין נושא טאבו. לפני כמה ימים החמקתי לרחוב ככה. למזל לאם שהפכה מיד לשותפה. "אני יודעת את זה, אני שונאת את הילד שבתי אוהבת לשחק איתו, פרחח מציק! "היא אמרה בלהט. ואז שנינו נראה אשם מאוד. אתה פשוט לא אומר משהו כזה.
בסופו של דבר, אני לא רוצה לוותר על תקווה שזה עדיין גדל. הו, מה. בואו נודה בזה, לא נשאר דבר. כל הצדדים חייבים להיות ברורים. כמו בחיים האמיתיים.
