לחיות עם ילד: "מאז שאנחנו גרים בדירה משותפת, אנחנו עושים הרבה יותר טוב!"
בכפר שלם, כך אומרים, יש צורך לגדל ילד. על הנייר, הבן שלי גדל רק על ידי אדם אחד: אני, אם חד הורית. אבל במציאות גם לי יש את הכפר, שבלעדיו הוא לא עובד. כפר קטן: הוא מורכב מארבעה מבוגרים אחרים, כולם עובדים. בלשון אחת אומר לנו הקהילה מגורים. אני אומר: שבט קטן שלנו, ובני פול הוא המפקד הסודי.
פול הוא בן אחת-עשרה ובילה עשר שנים וחצי בחייו בדירות משותפות. זה בעיקר משום שמעולם לא חייתי לבד. יש לי שלושה אחים ואחיות, חילופי סטודנטים, מדעני דוקטור או פרשים ביקרו כל הזמן בבית הורי.
מתוך בריונות זו, עברתי למגורי סטודנטים ולדירות משותפות. עד שפול נולד. פתאום היתה לי דירה משלי. ומה קרה? הזמנתי הרבה אנשים, כי לא ידעתי מה לעשות שם, לבדי בדירה. אחרי חצי שנה הכרזתי שהפרויקט נכשל ועברתי עם אחרים.
אנחנו מדברים על קהילה
פול ואני גרנו עם זרים, חברים, ילדים, אמהות, גולשים כסופים, סטודנטים, רופאים, פילוסופים ובוני תנורים. כשאני מדבר על חלקנו השטוח, אנשים שואלים אותי לעתים קרובות, "למה רופא חי שם, למה רופא חי במנייה שטוחה, לא יכול להרשות לעצמו דירה משלו?"
כן, הוא יכול. אבל אנחנו לא חיים ביחד כי זה זול יותר (אם כי זה טבעי). כולנו עובדים ואינם כפופים לכל אילוצים כספיים. בחרנו את זה, את החיים שלנו. אנחנו מדברים על הקהילה. זה שום דבר לקנות.
אנחנו המשפחה שבחרנו בעצמנו. הוא מורכב מאותו רופא שאוהב להחזיר מנורות ישנות לחיים, ואשתו, שחקנית שעובדת כיום כמחנכת כדי לשלב בסופו של דבר הן בחינוך התיאטרון. יש גם מדען מחשבים אשר מעדיף לחיות ביער ובמקום זאת בודק את דליקות של פטריות מיובשות על המרפסת שלנו, ועיתונאי מוסיקה עם אחד אפשר לאכול כיף צ 'יפס על "בובספוג" בערב.
הבן שלי לומד הרבה מהדירה המשותפת שלנו
כולנו בסביבות גיל 30 ומתגוררים יחד בדירה גדולה ב Gründerzeithaus במרכז העיר. כמובן, לכל אחד מאיתנו יש חדר משלו בו. לפעמים פול פולט את חדרו לאורחים שלי, לפעמים אני מסיר את שלי בשביל האורחים של האחרים. לפעמים כולנו ישנים זה לצד זה על ספות המטבח שלנו בזמן ש"זירת הפשע "דולקת. גם פול.
פול יכול לנגן בפסנתר קטן וקצת שחמט. גם אני לא, חברי לחדר לימדו אותו. הם גם מובילים את השיחות בשדה הכדורגל, אשר אני לא מעוניין בהם. פול לומד כי לכל אדם יש גבולות משלו והוא מרגיש מותקף על ידי דברים שונים. הוא יודע שאף אחד לא אוהב לנקות את המטבח וכולם עושים את זה בכל מקרה. והוא מצטרף
לחיות בדירה משותפת הוא בהחלט לא עבור כולם, כי זה גם אומר לתת לאחרים לשאול את החינוך שלהם. השותפים שלי אומרים לי אם הם מוצאים אותי לא הוגן או אם אני צריך להסתכל על משהו מנקודת מבט אחרת.
אתה צריך להיות פתוח לעצה
אני לומד להרחיב את מבטה של אמי הקרובה. יש עצות רבות, אבל roommates להשתמש בהם גם כן. זה שונה כשמישהו מדגים ישירות שהדברים שונים. זה לא תמיד קל. שכן אין כמעט דבר יותר אידיאולוגי מאשר חינוך. אתה יכול לעשות דברים רעים מתוך העור שלך ולעשות מה שאתה מרגיש נכון - ולאחר מכן לאפשר לאחרים לעשות את אותו הדבר.
נחמד וטוב עד כדי כך. אבל מה יש לשותפי החדרים עם בן אחת-עשרה? קודם כל (זה קשה להאמין כשאת אומרת רק בפעם המאה: "צחצחת את השיניים?") יש אנשים שמוצאים את הילדים מצחיקים וקרירים. הם לא רואים בהם תארי חיסונים, ערבי הורים ושיחות נוער, אבל חברים - רק בקטנים. ומה יכול להיות טוב יותר מאשר לצפות ילד גדל בלי לקחת אחריות לוחות זמנים לא נעים?
חבר לשעבר לדירה שלי אומר, "אף אחד לא מקבל את האדם כמו ילד מלא, הם לא שופט כי הם לא יודעים מה נורמלי, ועם פול הייתי מסוגל לחיות עד כל המוזרויות שלי." מה זה אומר איתו במיוחד סדרת מטופש טרמפולינה במיטה.
אז אתה פשוט שם! "
גם זה מותרות בחברה שבה אנחנו צריכים לעבוד בצורה חלקה יותר."פול מפתיע אותי בכל פעם, הוא מביא אותי לרעיונות אחרים, ואם זה רק משחק טניס שולחן אחרי יום עבודה מעצבן", הוא מוצא עוד שותפה לדירה. ילדים מכינים שמחה. הם הפרעה באותו זמן. אחרים זוכרים את ילדותם וקוראים בשמחה את הספרים האהובים עליהם מאז.
ופול? שאלתי אותו אם אנחנו צריכים לצאת, בדירה נפרדת. הוא הביט בי באימה: "אז אתה פשוט שם!" אני לא חושבת שזה עלבון לי כאמא. אבל כמחמאה לקהילה שלנו, שבט שיתוף הורות שלנו.
