אמהות במזרח ובמערב: איך ההיסטוריה מעצבת אותן

נינה מאסק, 39, היא סופרת פרילנסרים ומנהלת את הבלוג גברת אמא. אם לשניים (בן, 7 ובת, 3) עבדה גם במשך 10 שנים כקצינת יחסי ציבור בסוכנויות וכמנהלת יחסי ציבור באיגוד עסקי.

האם המערבית

עבור נינה מאסק מברלין תמיד היה ברור שהיא רוצה לעבוד שוב לאחר לידת שני ילדיה - שאמה שלה עדיין לא יכולה להבין. מדוע לפעמים היא מקנאה באמהות מהמזרח בגלל הדוגמניות הנשיות החזקות שלהן היא כותבת במכתבה להנריקה.



הנריקה וויגט גרה עם משפחתה בדרזדן ומעורבת בניהול פרויקטים של חברת IT, אך כיום בחופשת הורים. המעבר בין חיתולים וייצור דייסה הופך את הנריקה למאמן מערכתי והדרכה, חופר את הגן, מחפש את מרכזם הפנימי וכותב בבלוג שלה Nieselpriem.

האם המזרחית

הנריקה וויגט נשארה בבית לאחר לידת ילדיה ולכן היא אקזוטית בדרזדן. אמה שלה תמיד עבדה, התראית רק אחת לארוחת הערב. מדוע היא מטילה ספק במערכת "האם במשרה מלאה", היא כותבת במכתבה לנינה.



הנריקה היקרה,

נינה מאסק, 39, היא סופרת פרילנסרים ומנהלת את הבלוג גברת אמא. אם לשניים (בן, 7 ובת, 3) עבדה גם במשך 10 שנים כקצינת יחסי ציבור בסוכנויות וכמנהלת יחסי ציבור באיגוד עסקי.

עברו 25 שנה מאז שהחומה ירדה והתחלנו בדרך לאיחוד מחדש. חופש ביטוי, חופש נסיעה, פירות טרופיים. מה בדיוק צריך להיות אם טובה, היה מעוגן היטב במוחנו (מערב גרמניה). האם צריכה להיות לפחות שלוש שנים עם הילד, ואז אולי לעבוד במשרה חלקית. עם זאת, כל התפיסות שהגיעו מ- DDR היו מוטלות בספק. אמא שעובדת במשרה מלאה ומעניקה לילדיה טיפול לאחר הילדות המוקדמת? קולקטיבי וכפייתי "שים טיפה"? הכל היה אינדוקטרינציה סוציאליסטית ומזיקה, נכון?

כיום כ"ווסי "יש לי הרבה חברים ועמיתים מהמזרח לשעבר, שאני מקנא בהם בדבר אחד: החיברות שלהם. אגב, אני לא סוד גרמני מזרח גרמני. אף על פי כן:

גדלת עם אם עובדת שעבודה (במשרה מלאה) ואמהות הייתה תקינה. לאמהותיה ממזרח הארץ היו מודלים לחיקוי נשיים חזקים. האם זה לא יתרון מקומי אמיתי על פנינו האימהות ממערב? לפחות לאלו כמוני, שרוצים לעבוד וגדלו עם אידיאולוגיה הפוכה לחלוטין, ממנה צריך להשתחרר.

בטח, לא הייתה ממש בחירה בקריירה חופשית ב- DDR, השכלה גבוהה וללמוד את הפריבילגיה של נאמנים בתור. אבל עצמאות כלכלית ושוויון מקצועי של אמהות לא היו חלום רחוק אלא חיי יום יום, נכון?

ילדותי באמצע הילדות המערב גרמנית בשנות השמונים סומנה על ידי אם שכמובן נשארה בבית כשנולדתי ואז הייתה עקרת בית במשך שש עשרה שנה. מה שרצוי לכולם, כולל אבי. היא חזרה לעבודתה רק כשהורי התגרשו. "לא קל לאמא שלך לחזור לעבוד", שמעתי מחברתה הטובה ביותר. במקצוע הישן שלה, שמאוד מצא חן בעיניה, היא לא יכלה לעבוד אחרי הפסקה כל כך ארוכה ושנותיה האחרונות היו יותר סידור.



"שאני עובדת אחרי לידת ילדי - לא מובנת לאמא שלי"

אמי מעולם לא פקפקה באלמד לבית הספר לדקדוק ללמוד וללמוד "עבודה טובה", היא גם תמכה בי בכך. מבחינתי היה ברור לאחר לידת ילדיי שאני עובד ואפילו קוטע בקצרה, כנראה גם בגלל שיש לי את סיפור אמי בראש. מה שהיה ברור לה בלתי מובן.

"אני לא יודעת למה היו לך ילדים בעצם, אם אתה רוצה לחזור לעבודה מייד", אמרה לי אמי לאחר לידת ילדתי ​​השנייה. אגב, אני גם דנה איתה שוב ושוב האם הגן עלול לא לפגוע בילדיי. מצחיק, נכון?

אני כבר יכולה להבין את אמי. כשהייתי קטן הדעה הרווחת הייתה שזו עבודה מספקת לאם והמשימה החשובה ביותר היא לדאוג לבית ולילדים. עבור סבתי זו הייתה עדיין זכות וסמל מעמד להיות עקרת בית. אתה יכול להרשות לעצמך את זה אם לאיש היה עבודה הגונה. כל חברות האם-מזרח-גרמניות שלי עובדות כמשרה מלאה. הם גם כבר לא חווים את הדיונים האלה עם אמם, ולכן הם דור אחד לפנינו. לפעמים זה נראה כמו מאה שלמה.

סוציאליזציה ואידיאל חברתי שולט הם כה מכוננים להפליא. בכל פעם שאני בנסיעת עסקים, אני שומע את אמי אומרת "והילדים דואגים לבעלך עכשיו, מסכן?" וסבתא שלי הייתה אומרת "אני לא יודעת למה את עושה את זה למשימה, לבעלך מגיע מספיק?"

"אני לא זוכר אם במשרה מלאה"

בטח, לאמהות שלך היה מעט מרחב בחיי ה- DDR בכדי לשחרר את חייהן. אבל גם בילדותי המערבית-גרמנית אני לא זוכר אם במשרה מלאה, ואם היה משהו אקזוטי, היא נראתה בעדינות ובחשדנות כאם עורבת אנוכית. לא כל כך קל להתנתק מהאידיאל המשכיל והחברתי, אם אתה רוצה לעשות את זה בעצמך, נכון? סביר להניח כי האימהות של היום במזרח המדינה לשעבר שרוצות לבחור פחות עבודה ויותר משפחה וילדים, זהות. איך זה איתך?

למרות כל האידיאלים הסותרים לעיתים קרובות כיצד יש לעשות זאת כאם בארצנו, כיום ניתן להכיר בפלורליזם של דגמי חיים. לרוע המזל החופש הזה נחבל בגלל חוסר הסובלנות של אנחנו האימהות. אם מדינה לא תכתיב כיצד עלינו לחיות כאמהות, אנו אוהבים לעשות זאת אחת לשנייה.

בואו נשמח היום שיש לנו את ההזדמנות, כן, את החופש, לבחור את תוכנית החיים שלנו.

במובן זה אני אומר "חברות" ונופף מברלין (המערבית) לדרזדן.

נינה שלך

נינה היקרה,

הנריקה וויגט גרה עם משפחתה בדרזדן ומעורבת בניהול פרויקטים של חברת IT, אך כיום בחופשת הורים. המעבר בין חיתולים וייצור דייסה הופך את הנריקה למאמן מערכתי והדרכה, חופר את הגן, מחפש את מרכזם הפנימי וכותב בבלוג שלה Nieselpriem.

כששאלת אותי לאחרונה אם עשרים וחמש שנים לאחר נפילת חומת ברלין, אני מאמין שעדיין ישנם הבדלים גדולים בין מזרח למערב, במיוחד מבחינת שוויון ואמהות, בהתחלה חשבתי שזה לא יכול להיות! במיוחד בגלל ששנינו - בוא ניקח דוגמא - כן רק אמהות היו הרבה אחרי שהתאחדה גרמניה. ותאורטית לחיות, לעבוד ולחנך באותם תנאים. או לא?

החלטת נגד דימוי התפקידים הווורג'לבה של אמך. כן, וגם אני מסתכסכת עם הדוגמא של אמי שלי. האם לא מעניין כיצד המודלים לחיקוי השונים שלנו השפיעו עלינו?

"הייתי בבית שלוש שנים אחרי לידת ילדי והייתי אקזוטי בסביבתי."

הייתי בבית שנתיים-שלוש אחרי לידת ילדי והייתי אקזוטי בסביבתי הקרובה. למעשה, מחקרים מוכיחים שוב ושוב שנשים משמעותיות יותר במזרח גרמניה חוזרות לעבוד מוקדם יחסית. וגם באופן משמעותי יותר אמהות מועסקות במשרה מלאה. ניתן להסביר את זה על ידי נוף הטיפול המפותח היטב או את הצורך עקב פער השכר הקיים בין מזרח למערב, אך יתכן שיש יותר. דוגמא לעבר, כמובן מאליו.

נולדתי ב- DDR. מאז שנות החמישים, שוויון הגברים והנשים היה מעוגן בחוק, זה נחשב לגירושין, אם בעל לא היה תומך בהתפתחות הקריירה של אשתו. על פי האידיאולוגיה של המרקסיזם-לניניזם, ניתן להשיג שוויון נשים רק באמצעות עצמאות כלכלית מגברים, ורק באמצעות השתלבות מלאה בתהליך העבודה. לנין אמר כי עבודות הבית הן "עבודות העבדות של נשים". עקרת בית לא הייתה מקצוע מוכר. לא היו לי "עבודות מחט" בבית הספר, היו לי "עבודות". למדתי לראשונה לתפור כפתור כאישה בוגרת, אבל הצלחתי להשתמש בכלים שונים גם בגיל בית הספר היסודי. וספרי הלימוד שלי היו מלאים בנשים חזקות ולוחמות: קלרה זטקין, קת'ה קולוויץ ורוזה לוקסמבורג, למשל. או ולנטינה תרשקובה, האישה הראשונה בחלל. כל הנשים הללו היו דוגמניות לחיקוי והשפיעו מאוד על התמונה שהייתה לי של אישה "דוגמנית". במקביל לנשים שבחיי. לאלה היו אותן זכויות וחובות כמו גברים במערכת שגדלתי בה. בעניין זה כמובן גדלתי. לא ראיתי בזה שום דבר בלעדי. הייתי על בסיס שווה עם תגלית.

ולאנשים הייתה לא רק הזכות לעבוד, אלא גם החובה להעמיד את כוח העבודה שלהן לשירות העם הסוציאליסטי. העיקרון היה זהה: שכר שווה עבור עבודה שווה. בהמשך עבדתי בחברה על "אקורד", כך שקשור לביצועים. ושם היה על הפרק באופן קבוע שלנשים רבות בסוף החודש היו יותר כסף במשכורת מאשר הרבה גברים. מי הגשים יתר על המידה את "Soll" שלו (זה השפיע על האזורים המייצרים), שזכה לפיכך להיות עשיר יותר.

אמי השיגה אותי בגיל תשע עשרה ונאלצה לעבוד שוב שישה שבועות לאחר הלידה. הילדים הגיעו בדרך כלל למשתלות באותה עת והיו מטופלים שם מבוקר עד ערב או מיום שני עד שישי.ביליתי המון זמן עם שתי הסבתות שלי. אם הייתי צריך להקצות את התכונות "אכפתיות" או "אימהית", הסבתות שלי היו משיגות אותן. אין לי כמעט זיכרונות מדברים שהורי עשו לי במהלך השבוע. בהמשך עשיתי את שיעורי הבית לבד או בבית הספר, ואז שיחקתי בחצר או הלכתי למועדון הספורט. נפגשנו לארוחת ערב.

"אמי אהבה לעבוד, אבל לא באמת הייתה לה ברירה."

אמי אהבה לעבוד. אבל גם אם זה היה שונה, היא לא באמת הייתה ברירה, אסור לשכוח זאת. הימים בהם חזרתי הביתה בצהריים והיא כבר הייתה שם ובישלה לי משהו, הם בין הרגעים המיוחדים והיקרים בזכרוני.

כאשר נפל הכותל וגרמניה אוחדה מחדש, לא ביליתי לרגע בשקול מחדש את תפקידי, מקומי בחברה. מעולם לא היה עולה בדעתי שמישהו יכול להניח שאני נחות או מקופח מהמגדר שלי. אני לא זוכר שום הלם תרבותי ביחס לדימוי המסורתי של נשים במערב גרמניה. זה היה שלפעמים חשבתי כמה טובות הנשים האלה! בית נחמד כזה, מכונית, נוטלה על השולחן. והם אפילו לא יצטרכו לעבוד בשביל זה! וגם: מה הם עושים כל היום? לא למדתי שעד שנות השבעים נאסר על אשה מערב גרמנית לפתוח חשבון או לעסוק במקצוע ללא הסכמת בעלה. לא ניתן לתאר את התלות הזו בגבר! אם כבר מדברים על גבר: בעלי גדל עם אם במשרה מלאה ונאלץ להתחיל מוקדם במשק הבית: ללמוד לבשל ולאפות, לנקות נעליים, לנקות. וכמובן. את חלקו הוא יכול היום אפילו טוב ממני.

לעתים קרובות אני שומע מאמהות ממערב גרמניה עם קצת קנאה בקול שאנחנו זוכים בזכות רשת הטיפול הרחבה והגדולה ההיסטורית. וכן, אני באמת לא יכול לדמיין את המטרה של מתקנים שנסגרים בצהריים או בשעות הפתיחה עד השעה 14:00. אנו מציעים גם מכנסיים קצרים של בוקר וצהריים בבתי ספר יסודיים. כמו כן טיפול בחג.

ובכל זאת אני גם רואה זאת בצורה מעט ביקורתית. לא פעם חקרתי את מערכת "האם במשרה מלאה". ובאופן מפתיע, אמי אינה מודל לחיקוי בתפקידה. הייתי רוצה לבלות יותר זמן עם הילדים שלי מאשר הם עושים איתי. אני רוצה להיות חשוב יותר כמטפלת! מה גם שלילדים שלי אין סבתות אכפתיות כמו שהיו לי. הבן הגדול שלי עכשיו בכיתה ח 'ומכיוון שהוא בן שלוש אני עובד במשרה מלאה. שנות הטיפול במעונות היום ובבית הספר היסודי התאפיינו בלחץ זמן מתמיד ומצפון רע מצדי. אמי מעולם לא הטילה ספק במערכת הטיפול בחוץ ולעולם לא תחשוב לראות בה משהו רע. ואני? אני יודע את זה מהניסיון שלי כילד וכאמא ומביט בזה באופן ביקורתי. זה לא מוזר?

אני מחשיב את האפשרות של הבחירה כהישג הגדול ביותר. אבל הדבר הטוב ביותר יהיה אם כל אישה במדינה הזו תוכל לבחור את הבחירה שלה באותם תנאים. ומבלי שהורשע. זו צריכה להיות המטרה. ושהבנות יכולות לצמוח לנשים ללא צורך לחשוב על חופש בחירה ושוויון זכויות.

במובן הזה אני מעד עם איתך ביום השנה ה -25!

הנריקה שלך

Nuclear Power and Bomb Testing Documentary Film (מאי 2024).



דוגמנית תפקידים, נפילת חומת ברלין, GDR, ברלין, דרזדן, משרה מלאה, גרמניה, נינה מאסק, אמהות במזרח ובמערב, נפילת חומת ברלין, DDR, חינוך, אוסי, ווסי, עקרת בית, עובדת