הורה יחיד: "שום דבר לא יכול לבוא מהילד הזה!"
לעולם לא אשכח את עיני אמי כשנכנסנו למשרדו של המנהל. הנהון המעודד שלך: אנחנו יכולים לעשות את זה ביחד. לא הייתי כבש תמים. אבל נער מרדני שרוסס את קירות בית הספר בגרפיטי. הכחשה היתה חסרת תועלת. אבל במקום להאשים אותי, שאלה אמי, "למה עשית את זה מתוך תסכול, מתוך כעס? שכחתי את דבריה למנהל, אבל לא את ההרגשה החמה: יש מישהו מאחורי. זה נשא אותי דרך הילדות והנעורים שלי, מה שהופך אותי לאדם רגוע, בוטח שאני היום.
לאמא שלי תמיד היה הרבה על דעתה, אבל כשהייתי זקוקה לה, היא היתה שם לגמרי בשבילי. בשעה 13 במשרד בית הספר; בגיל 15, כשהיא קנתה לי מצלמה SLR ואחרי זה אכלנו רק אטריות עם קטשופ במשך שבועות. וגם בגיל 22, כשהייתי אבוד ליד החלון, בדיקת הריון ביד: אמא, מה עלי לעשות?
"אין אבא"
אמי גידלה אותי ואת שלושת אחיי כמעט לבד. אבא שלי והיתה לה מערכת יחסים קיצונית מלאה דרמות, זורק, פיוס. שני אישים צעירים וחזקים שלא יכלו להתייחס זה לזה ולא בלי. הוא בטח היה האלודרי. היא מעולם לא דיברה עליו רע, אבל הרגשתי כמו בן ארבע: הוא לא עושה את אמא שלי טוב. בין לבין היא היתה עם גבר אחר, יש אח שלי למחצה, אבל גם הקשר הזה לא נמשך. לאחר מכן, ההורים שלי היו זוג שוב, כך נולד הצעיר. אבל מעולם לא חוויתי שאבי באמת התערב. פעם הוא מילא את ארוחת הצהריים בבית הספר כשביקרתי אותו. זה הרשים אותי, כי בבית עשיתי את זה לבד. כמו לרחוץ בגדים ולסדר. אחותי הגדולה ואני תמיד היינו מעורבים, זו לא היתה שאלה.
למרות הנסיבות השליליות, תמיד הרגשתי בטוח. אמי קראה לנו, חיפשה בגדים בשוק הפשפשים ואפילו דאגה שנוכל לרכוב על בנות. והיא עשתה את זה יפה בבית. אף על פי שהבית היה תוספת של 60 מטר מרובע לבית של סבתא שלי, עם לופט ישן לכולם, כל כך נמוך שאפשר פשוט לזחול למיטה שלך כפופה. כשהייתי ילדה קטנה, חשבתי שזה נורמלי, רק כשהגעתי לבית הספר התביישתי לפעמים. ילדים אחרים לבשו בגדים חדשים, התגוררו בבתים עם סיוע לגינה ולניקוי, מי שתייה הגיעו מבקבוקי סודה. באותו זמן שמתי לב שאחרים מדברים עלינו. הבנות בכיתה שלי: "יש לה את המכנסיים אותו היום השלישי ברציפות! השכנים: "זו המשפחה של לוטר, הבנות יש לכלוך על הפנים שלהם ללכת בגד ים שלהם דרך הכפר, מה יהיה עליהם?
אני בטוח שאמי סבלה מההאשמות האלה. היא יכולה להיראות קשוחה וקרה כלפי זרים. אבל עם האופי הקשוח והקשה שלה, היא הראתה לי: לעולם אל תניחו לעצמכם לדחוף לתפקיד של קורבן! אמי מעולם לא הפכה את עצמה תלויה, אפילו מהמדינה, תמיד הרוויחה כסף משלה, עבדה בחנות אבנים יקרות, מכרה תמונות, ואחר כך הפכה למתרגלת חלופית. היא היתה מודל לחיקוי בשבילי. השיר האהוב עלי על ידי ויליאם ארנסט הנלי קובע: "אני אדון גורלי, אני קפטן נשמתי". כלומר, יש לי במו ידיי איך להתמודד עם גורלי. לא משנה כמה זה קשה. מילים אלה ממש מתחת לעור שלי, מאוחר יותר היו לי אותם נדקר כמו קעקוע.
הכוח שאמי נתנה לי יש שני צדדים. הבהיר הוא: האחריות לא מפחידה אותי. כבר בגיל 16 יצאתי מהבית, עבדתי באולפן צילום, היה מנהל בר בגיל 18? אחרים נהנים משירות מלא במלון מאמא. גדלתי מוקדם, אולי מוקדם מדי. הצד האפל הוא: היה לי קשה לוותר על השליטה במשך זמן רב. להוריד אותי. במערכות האהבה הראשונות שלי הייתי דומיננטית מאוד, בקושי יכולתי להודות, כשהרגשתי רע והייתי זקוקה לנחמה. עכשיו אני מצליחה יותר, אני חייבת טיפול נפשי אינטנסיבי. וחברי, אבי בתי בת השלוש.
מודל עבור מערכות יחסים טובות
זה מדהים איך סיפורים משפחתיים חוזרים על עצמם. אבל לפעמים בגרסה טובה יותר. אמי הייתה בת 24 כשהייתי ואני בהיריון בגיל 22. זעזוע לחבר שלי ולי, בקושי הכרנו שם. אבל אמי נשארה רגועה ואמרה, "סוניה, אין אף אחד בעולם שאני יכול לדמיין לעצמי יותר מאמא". זה נתן לי כוח למשוך אותו, אם יש צורך בלעדיו. כי ידעתי שאפילו אם חד הורית, ילד יכול להיות מאושר. החבר שלי ואני גדלנו הורים. כזוג, אבל גם עבור עצמם. אני יודע היום כמה קל לשתף משימות.ובשביל זה זה לא מוכר ומרגיע, כי אני לא משאיר אותו לבד עם אחריות כספית. תמיד היה לו הרעיון שהוא צריך להציע משהו למשפחה שלו, זה לא כל כך חשוב לי. המקרר מלא, לבתנו יש מספיק ללבוש, ואם היא יוצאת לטיול בבית הספר אחר כך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו. מה אנחנו צריכים יותר?
אין אשמה לאמי
אני מתחמם כשאני רואה את אבא ובתו ביחד: איך הוא מתבונן בספרי התמונות שלה, מתכרבל איתה, מסיע אותה דרך הכביסה כי היא לא מקבלת מספיק מכונות ניקוי מסתובבות. לא שילד זקוק בהכרח לאב ולאם כדי להרגיש בטוחים? אבל זה יפה. ורק עכשיו אני יכול להעריך את מה שאמי השיגה. מה זה אומר לקחת כל החלטה בעצמך. לעתים קרובות היא מודיעה לי כמה היא גאה בי. בחיי, העבודה שלי כצלמת, המשפחה הקטנה והחמודה שלי. אבל גם ההפך הוא הנכון: מעולם לא הייתי כה גאה בהם היום.
