משאלות שלא ניתן לממש - "מה אתה מצפה ממני?"
כבר ידעתי שה- SMS הגיע ממנה שוב. היה לנו רק לפני שעתיים. זה היה בערב הלילה - והנגישות. לא גרנו בעיר, כך שלרוב דיברנו בטלפון ולעיתים קרובות קבענו זמנים לפני. אבל היה לי פגישה באותו ערב ולא רציתי לדבר בטלפון. מצב רוח דוחה רטט בקצה השני.
אחרי הכל, מערכת היחסים הזו נכשלה לאחר מספר חודשים. החברה שלי רצתה קרבה רבה מדי. כל הזמן היה צריך לטלפן אליו ולכתוב. כביטוח משנה למחויבותה הרגשית. אחרת, היא גילתה כי כזוג אבל הכי טוב יכולים לעשות הכל ביחד. הדבר המעניין הוא שאולי לא מצאתי את רצונה כה מטריד אלמלא אי הוודאות והצורך הסובלימינלי שהרגשתי, גם אם היא לא אמרה זאת. לפתע היו בכל מקום סיבות שהתרחשו לבעיה והתפרשו כחוסר חיבה.
האם יש פטנט לשותפות? אני לא יודע.
הסיבה שלה לרצון לקרבה מוחלטת הייתה טיעת הרוצח "אהבה". למעשה, לאט לאט היא חשפה כמה היא קטנה וכמה היא לא מסוגלת להיות לבד. והרגשתי יותר ויותר שעלי לפצות על ליקויים גדולים בילדות.
האם יש פטנט לשותפות? אני לא יודע. כל מה שאני יודע הוא שרומן אהבה כמו שום דבר אחר לא מתאים למסך השלכה לרצונות שלנו. בשום מקום אחר לא נוכל לברוח כל כך טוב מהפחדים שלנו - לפחות בהתחלה. אנו מקווים למצוא שם ביטחון, לחזק את הביטחון העצמי הסדוק שלנו, לפצות על הגירעונות שלנו. ורוב הזמן אנו פוגשים מישהו איתו זה יכול להצליח בטווח הקצר ושטחית.
במצגתה: "הגירושים הפנימיים" מדבר הפסיכותרפיסט האוסטרי והמנחה פרופ 'ד"ר מד. אנליזה פוקס מהאשליה כאחות תאומה לכמיהה. אשליות מטשטשות אותנו וגורמות לנו לחמדנים זה בזה. נשים קצת מסתנוורות (ולעיתים קרובות גברים מסתנוורים). בהתחלה עדיין יש שלום, שמחה והרבה סקס. בן הזוג עדיין מלא בסודות. הכל אפשרי.
ככל שהעצמי מטלטל יותר, כך הרצון לישועה גדול יותר - מבדידות לשניים או צמאים ... ותכיפות תופעות הלוואי הן: ההתעוררות לאחר מכן. במיוחד בשנה הראשונה למערכת יחסים, תוכלו לחוות הפתעות מגעילות. לא במקרה מישהו "הביט" במישהו ואפילו "אוהב".
במוקדם או במאוחר, כל סופרמן יורד - והאכזבה באה
עם זאת, זה הופך להתפכחות ממש כאשר רמת ההורמונים שוב משתכרת, והמשקפיים הוורודים מוחלפים על ידי משקפי רנטגן. המראה המזוגג הופך לפתע לביקורתי, אנליטי, והסופרמן יורד. בן הזוג אשם פתאום שאנחנו לא שמחים כי הוא לא עומד בציפיות שלנו. או לא יכולים לעשות את זה צדק. ואז מגיעה האכזבה. עוררו כעס ותוקפנות, לעומת זאת, שלא יכולים להציל אותנו. חלק גדול מההשלכה היא שרוב האנשים מניחים שהאחר מתנהג באותו אופן כמוך, שהוא חושב ומרגיש באופן דומה. מה שהוא עושה לעיתים רחוקות.
אך מדוע אנו חוזרים לאשליות הללו שוב ושוב? האם לא עלינו להיות חכמים יותר?
כולנו עושים חוויות קשירה בילדות וחווים ביטחון פחות או יותר. אנו צוברים חסרים (למשל חרדת אובדן גדולה), ואנחנו מפתחים דפוסים כדי לפצות עליהם. זה קורה בדרך כלל באופן לא מודע. ובאותה מידה לא מודעת, אנו מחפשים בן זוג שיכול להציל אותנו. למרבה הצער, יש חוק יסוד לא כתוב: חוסר חסר ועושר בתורו שפע. המשמעות היא שאנו יכולים להניח כי אגו לא יציב וחרד לא מושך מישהו יציב רגשית ועם עצמו, אלא שוב שווה לו. ואז שני אנשים נפגשים עם שני אתרי בנייה גדולים למדי. ומה שבתחילה עשוי להרגיש "חבר נפש", מכיוון שלשניהם נושאים דומים, בדרך כלל מסתיים באומללות - במעגל קסמים של פיצויים.
כמובן שיש הרבה אנשים שמנהלים מערכות יחסים בריאות. שניהם עצמם וביחד יותר. הם צומחים יחד, גם בגלל הבעיות שלהם. איפה שנזקקות ונתינה מאוזנות. אך לרוב מדובר באנשים עם תחושת אהבה עצמית בוגרת. אנשים עם הערכה עצמית בריאה המסופקים ורואים באחר נכס יפהפה, בעל ערך - לא כקביים.זה בהחלט קשור לגיל, לניסיון החיים וללימוד הידע האנושי הנרכש. אך מעל לכל, זה קשור בהיכרות עצמית.
אני לבד אחראי על ישועתי: תובנה זו עוזרת מאוד
נראה כי לחברתי החדשה יש את הפרספקטיבה הטוטאלית בעניין זה. ממש בשלבים הראשונים של מערכת היחסים בינינו, היא אמרה, כמעט בחוכמה, שהיא כבר לא תחפש את מה שלא היה לה על גבר (מה שאומר לי במקרה הזה). אבל זה יתמקד בראש ובראשונה במה שיש, ולכן בצד האשראי - ולא בטווח היעד.
יתרה מזאת, היא לא מעוניינת להתכווץ בקרוב - או אפילו לחשוב על זה - וגם לא שאנחנו בערב בחדר האמבטיה אחד ליד השני מצחצחים שיניים או נעלי בית. אז בשינויים המחויבים. אני יכול להבין זאת היטב. ואל תיקחו את זה באופן אישי.
להבין שרק אני לבד אחראי לרווחה הנפשית שלי ואף אחד אחר, דורש יושר מסוים. אבל זה עוזר. עצום. ומה שבא בזה: רק כשאני שלם עם עצמי, אני אמשוך גם אנשים שבאמת משתלבים איתי. ולא מישהו שמתאהב באגו הפנטומי שלי.
