חרדת התקשרות: מדוע נשים לא עוסקות באהבה?
לא היה גיל באמצע שנות העשרים להתחתן, הרבה היה ברור. אמצע שנות העשרים היה גיל לחיות, לפלרטט, לחגוג, ופשוט לא להתחייב. כששאל אותה ממילא, גרונה נסגר והיא הלכה למחרת. כמה שנים אחר כך, בגיל 29, הייתה מתחייבת. היא פלרטטה וחגגה מספיק בינתיים. אבל האיש שעבורו היה כדאי כבר נקבע עם אחר. בגיל 32 היא הייתה מרוצה רק מאחת, אך לא מאושרת; היו לה כמה פרשיות בגיל 33 ובעיה בגיל 35: היא לא ידעה בכלל איך הרגשתי לאהוב ולהיות נאהבת באותו זמן. וזה לא היה רק בגלל הגברים.
כמובן שזה יהיה הדבר הברור ביותר: להאשים את הגברים באשמה. אחרי הכל, העולם מלא במחנות מעט "מחורבנים" שאתה לא באמת רוצה להיות-יחסים. אבל האמת, האיש שלא רוצה לקשור את עצמו זקוק למקבילה. והוא מוצא את המקבילה הזו אצל האישה שאינה יכולה להסתבך במה שמכונה יחסי אהבה. שחושש לפחות לאבד את עצמאותם או לחשוף את רגשותיהם האמיתיים.
חרדת עקירה לא אומרת שנשים לבד
הסופרים האמריקנים סטיבן קרטר וג'וליה סוקול מצאו שחרדת התקשרות אינה עוד רק תופעה גברית. יש יותר ויותר נשים שנמנעות מאהבה. זה לא אומר שהם בהכרח נשארים לבד. אך הם עושים הכל באופן בלתי מודע כדי שלא יתקיים מערכת יחסים טובה. למרות שהם אומרים בגלוי שהם לא רוצים יותר מאשר האיש לכל החיים וכמה ילדים, הם אינם מסוגלים להניח את היסודות לכך - האמון והקרבה האמיתית לאדם אחר. אין שאלה, שניהם גורמי סיכון. מה אם אני מבין שאיני יכול לחיות בלי האחר? מה אם הוא יעזוב אותי? לסיכום, אסטרטגיית ההגנה של כל מי שסובל מקשר פירושה: אני אפילו לא טורח אתכם כדי שלא תוכלו לפגוע בי.
זה עובד די טוב, למשל, על ידי השגת שני גברים בו זמנית, בלי להחליט על אחד מהם. או בעקביות בדירות נפרדות קיימת, פתאום נעצרת, ואז מגיעים שוב, לפני שלבסוף שקועים לגמרי. יש נשים שכל כך בררניות עד ששום גבר אין סיכוי להתגבר על דייט שני, או שהן חיות עם מישהו במשך שנים בלי לדבר על מה שבאמת מרגש אותן. זוהר מאוד הוא הווריאנט של אהבות המשתנות ללא הרף לטווח קצר, שאינן חורגות מחיי מדף מסוימים. החבר'ה הם כמובן פגזים במיטה, עד שהם פתאום מתעצבנים, אבל לא משנה, יש כבר את הבא ...
הנמנעים מקשרים פעילים מכנים את קרטר וסוקול את הנשים הללו - בניגוד למנעות הפסיביות. הם אוהבים לגרום לכולם להאמין שהם מזל רע ולהלביש קסם כל אידיוט בטווח של 100 קילומטר. הם מחפשים בעקביות גברים שלא מתאימים להם. גברים שנשואים ("אני אפרד את עצמי מאשתי, רק עכשיו זו תקופה מאוד לא טובה"), החיים בקצה השני של העולם ("הוא שוקל לעבור לניו יורק בעוד שנה זה קרוב לזה בנגקוק ... ") או פשוט Workoholics הם (" לצערי אין לי זמן בשבוע הבא, אפילו לא להתקשר "). מובטח קשר קבוע בכל מקרה, והמנעות הפסיביות בוכות שעות בטלפון של החברה בזמן שהם מספרים על SMS ללא מענה או פגישות שבוטלו. לבסוף, הם מבינים שהחיים מלאים בשעמם ובמוצא ושאין אהבה גדולה אליהם.
אבל מאיפה מגיע הפחד הזה מקרבה מדי? "לכל אחד מאיתנו יש את הרצון המהותי לאיחוי, אך גם צורך מהותי בעצמאות", אומר הפסיכואנליטיקאי וולפגנג שמידבאואר. ושום דבר לא גורם לנו להיות פגיעים ותלויים יותר מאשר רגשות עמוקים כלפי אדם אחר.
ככל שיש לנו חיים משלנו בידיים ואיך ואיתם אנו מבלים אותם למשך כמה זמן, כך אנו רוצים להיות פחות תלויים ולעשות פשרות. זה כבר לא קשור לאיש שמספק לנו - אנחנו מרוויחים את כספנו בלבד. זה הרבה יותר. וזו בדיוק הבעיה: "עם הגדרה עצמית הולכת וגוברת," אומר שמידבאואר, "מגדילה גם את הכמיהה למערכת היחסים המושלמת והקרנקונגספריה." במיוחד אצל נשים, הציפיות לקרבה ואינטימיות הולכות וגדלות, והן סובלות יותר מגברים כאשר הציפיות הללו מאוכזבות. "מכיוון שפחדי התקשרות נובעים לעתים קרובות מאכזבות, המעגל נסגר כאן", אמר הפסיכואנליטיקאי. אם אין אהבה גדולה, אז בכלל לא. כמו כן, שיעורי הגירושין הגבוהים הם אישור עבור נשים רבות כי קשר קבוע מאושר אינו אפשרי.אך מדוע אנשים מסוימים מצליחים יותר לעשות את האיזון הקרוב לעצמאות זה מאשר אחרים? איך אלה שפוגשים מישהו בסופו של דבר מחליטים לבלות את חייהם עם מישהו זה, ומישהו נראה אותו דבר או לפחות דומה מאוד, והכל בחמאה?
כמה טוב אנו מסתדרים במערכות יחסים, אנו לומדים כילדים. סגנון כריכה הוא מה שפסיכולוגים מכנים זאת, ובין אם אנו אוהבים את זה או לא, הקשר לאימא שלנו הוא הבסיס לכל מה שבא אחר כך. אחוז ההצלחה הטוב ביותר הוא אפוא נשים, שהייתה להם אם אוהבת, אך בכל זאת עצמאית. כזו שהייתה שם כשצריך, אך לא הניחה כל הזמן את הטון. נשים כאלה יכולות להתאהב ללא מעצורים ולשחרר באותה מידה. יתרון אמיתי: הידיעה שהעולם לא נופל באהבה שבורה.
לעומת זאת, נשים שגדלו עם אם קרה ומזלזלת, סובלות מבעיות גדולות במגע עם אנשים אחרים. מי שלא יודע מה הוא מעכב את עצמו. כבת לאם רחוקה, לומדת מוקדם לשלוט בצרכים של האדם ולא רק להראות לאף אחד איך זה נראה. העמיד פנים תמיד שהכל בסדר - הרוצח לכל שותפות.
החלק הקשה ביותר הוא עבור הנשים שאמה לא הייתה מרוצה מחייהן. שהשליך את כל התסכול שלה על הבת והפך אותה לבעלת ברית. "אל תעזוב אותי בשקט", "לעולם אל תעשה את עצמך תלוי בגבר", "אביך לא משמח אותי" - משפטים כאלה נשרפים ואינם טובים. כל מי שרק חווה חיבור משולב עם ציפיות מנופחות ידבק בזה. והופכת למלכת הדרמה הקלאסית, אשר כל הזמן מתניידת בין קרבה אינטנסיבית למרחק הגדול ביותר האפשרי בגלל חשש להאבדן.
הקשר עם האם קובע את חרדת ההתקשרות
אבל גם אם לא משכת את השישה בהגרלה המחייבת בילדותך, זה לעולם לא מאוחר לתיקונים. החוכמה היא לא להתעלם מאותו דפוס מערכות יחסים. צמאונים רזים הם חלק מכל ביוגרפיה של אהבה. זמנים קשים, רעים, חיים בודדים. זמנים בהם מישהו מפקפק בעצמך ומיילל בצדק נזלת ומים. השאלה היחידה שיש לשאול: מתי הכישוף היבש, ומתי יש לך בעיה אמיתית? אצל נשים ללא חרדת התקשרות, השלב הרע עד הבינוני נפסק בשלב כלשהו או לפחות מדי פעם. הם מקבלים החלטות ברורות ויודעים את גבולות הסבל שלהם. הם אומרים לגבר שבאמת פגע בה, "לעולם אל תתקשר אליי שוב", ואני מתכוון לזה.
האחרים, לעומת זאת, עוברים לרוב מדילמה אחת לאחרת. הם מתפתלים מרומן לרומן או נשארים תקועים במערכות יחסים לא מספקות במשך שנים, לרוב עם גברים הסובלים מאותן בעיות כמו עצמם, כאילו לאנשים עם הפרעות התקשרות היו אנטנות קטנטנות ונאות שהובטח להם לאתר בכל מקום. וזה כמובן מעגל קסמים - אבל אתה יכול לפרוץ. מחקר אחד אומר שאנשים חסרי ביטחון עם קשר יכולים להתגבר על חרדתם אם הם חווים חוויות חיוביות. חמישים אחוז מהאנשים שקיימים מערכות יחסים טובות ובטוחות מתאהבים באנשים לא בטוחים. ובכן, אם אלה לא חדשות טובות בסוף! כל שעליכם לעשות כעת הוא להתעסק עם מר הימין הפוטנציאלי. אך למרבה המזל, אהבה היא לפעמים חזקה יותר מהפחד.
המלצת וידאו:
