במארז כפול על ציד סלבריטאים
האשמה על הכל היא רוטקפכן. ליתר דיוק, מופע חג המולד בשנת 1941, בתיאטרון קטן באזור הרהר. באותה תקופה שתי בנות בקהל, בנות חמש, עם עיניים גדולות ובהלה בלב, כי על הבמה הזאב רוצה לאכול את כיפה אדומה. "זה כל כך משכנע אותנו, חשבנו שהפעולה על הבמה הייתה אמיתית", נזכר כריסטל טנבוס. "מה שהפעיל את המחזה הזה ושחקניו בתוכנו, היה ככל הנראה הבסיס לכל מה שהגיע אחר כך."
הקוני, הג'קי, הסנטה ...
זרוע בזרוע עם קנף.
מה שהגיע אחריו הם 90,000 תמונות של שחקנים וזמרים, שצולמו במצלמה של שתי אחיות תאומות שבילו למעלה מחמישים שנה בילו את ימיהם ולילותיהם בהמתנה לאמנים גדולים - תשוקה לכל החיים.
כשמרגרט וכריסטל טנבוס מדברים על מפגשים עם הילדגרד קנף, מריה קאלאס וג'קי קנדי, אתה מרגיש את התשוקה שהם מתארים כ"אש פנימית ". ואז הזיכרונות נשפכים מהם ואינם רוצים להפסיק יותר. בכל שנה עומד לרשותכם צבע כל שמלת ערב על כל שטיח אדום. אבל הם מעולם לא היו "ציידים מפורסמים" פשוטים. "הערצנו את הכוכבים והיינו אסירי תודה על מה שהם נתנו לנו עם הנגינה והמוזיקה שלהם", אומרת מרגרט טנבוס. "התמונות שלנו הן ביטוי לסגידה שלנו."
פולחן שמושם לאחר חוויית התחייה עם כיפה אדומה - מלחמת העולם השנייה שולחת את מרמט וכריסטל לחיק הטבע, ההישרדות היא נושא האג'נדה היחיד. רק כשהם חוזרים לעיר הולדתם גלדבק והרדיו שוב שולח אופרטות ולהיטים, התשוקה שלהם מתעוררת שוב. "הרדיו היה התורם התרבותי הראשון שלנו", אומר כריסטל. "כולנו שמענו אותם: ברוס לוא, ליזלוטה מלקובסקי וקורנליה פרובס, ואהבנו אותם מאוד." כוכבת הילד הופכת לנושא הראשון של האחיות. בבוקר יום ראשון הם נוסעים למלון בקוני. כשהם חמושים ב"תיבה "שלה, מצלמה לציון 9 Mark 90, שאביה נתן להם לחג המולד בשנת 1951, הם מבקשים משוער המלון את קורנליה פרובס. הוא אוהב למסור מידע, "הקטן" רוכב על קטנוע בחצר. התצלום הראשון נמצא בתיבה. מכאן והלאה התאומים לא יעשו מהלך ללא המצלמה שלהם. הם מבקרים בבכירות קולנוע, ממתינים מול בתי מלון ומאחורי תיאטראות - שם הם יכולים לצלם את הכוכבים שלהם, הם לומדים ממגזיני הקולנוע.
מרגרט (משמאל) וכריסטל טנבוס.
בשלב מסוים אזור הרהר כבר לא מספיק, בשנת 1955 הם נוסעים לראשונה למינכן ובמשך שנה הם חסכו את משכורת המוכרת שלהם לחג זה. בערב הם הולכים לתיאטרון, "מקדש המוזות", כפי שהשניים מכנים זאת מיושן יפהפה, במהלך היום האחיות עומדות מול אולפני בוואריה, "אל דוראדו" שלהן, שם בשנות ה -50, הסרטים הגדולים וכוכבי העולם באים והולכים. הם מצלמים את או.פישר פישר, סר פיטר אוסטינוב, הורסט בוכולץ והיינז רוהמן, הארכיון שלהם הולך וגדל.
"היינו מאוד מתמידים", אומרת מרגרט וצוחקת. זה היה הכרחי עבור התחביב שלה. ממש כמו אינסטינקט, רגישות ומשמעת. "אתה צריך להתעלם מרעב וצמא, ולרוב אין לך אסלה אם אתה מחכה למישהו שעות."
מיומנות ודיפלומטיה אינם נסמכים על ידי האחיות, אך שתיהן שולטות בה היטב. לדוגמה, כשנסעו לווינה בשנת 1957 לראות את ויויאן ליי במופע שייקספירי. כמה פעמים כתבו את השחקנית ללונדון, זה הודה במכתבים. מכתבים אלה מראים אותם כאסמכתה בקבלת הפנים של מלון סאקר, בו שוכן ויויאן ליי. "'אנחנו מכירים אותה', אמרנו לשוער," נזכרת מרגרט. הוא מתקשר מייד בחדר השחקנית. שלוש דקות אחר כך גברת לי יורדת במדרגות, "בתחפושת כחולה עם אזיקות לבנות, כמו מלאך", אומרת כריסטל. "האדון הטוב לא יכול היה להיות חשוב לנו יותר ברגע זה."
החיפושית שלי הריחה שלושה חודשים אחרי הבושם של הילדה.
התחושה הזו היא שהופכת את התחביב לתשוקה. אך גם אפשרות לברוח מחיי היומיום. "כל זה עזר לנו לעבור זמנים עגומים, כשעבדנו כחניכים במשך שתים עשרה שעות ביום, לא נותר אלא זוהמה", אומרת מרמט. במהלך השנים נוצרת התכתבויות שוטפות עם כמה כוכבים, עם כמה אפילו חברות. ליב אולמן מזמין אותה לנורבגיה להצטרף למשפחתה. אוטה למפר תמיד שולח תמונות של ילדיה. הילדגרד קניף מטביל את המכונית הראשונה של כריסטל עם בקבוק הבושם היקר שלה בחטא. "אחרי זה החיפושית שלי הריחה את הילדה במשך שלושה חודשים", נזכר כריסטל.
בשנת 1962 התשוקה של Margret הלכה וגדלה עד שהיא עברה למינכן. "רציתי לבלוע עוד אמנות", היא אומרת, "רק לשנה." השנה האחת תהיה ארוכה לכל החיים, מתחרטת ששתי המרגרטות לעולם לא עוברות, גם אם התגעגעו זו לזו, מכיוון שכריסטל עוקב אחרי אחותה רק שלושים שנה אחר כך, בשנת 1992, לבוואריה. בחופשות המשותפות הם ממשיכים לנסוע לכוכבים: במונטה קרלו הם רצים בבוקר בשעה חמש על עקבי סטילטו במכוניתם של הנסיך ריינייה וגרייס קלי. בגסטאד הם מצלמים, כביכול בסתר, את ג'קי אונאסס בכנסייה בזמן התפילה. בפסטיבל סרטים, כריסטל מצחצחת אבקה משמלתה של קתרין דנב, עם מברשת קטנה שיש לה בכיס במקרה של פגישה עם מוחמד עלי, קלינט איסטווד, שירלי מקליין, דסטין הופמן וליז טיילור. הם מציגים למלכה סילביה כמה תמונות שרשמה מרגרט 20 שנה קודם לכן באולימפיאדה, שם עבדה סילביה כמארחת.
בשדה התעופה אלפרד היצ'קוק התחזה עם מרגרט טנבוס.
"תמיד ניסינו להחזיר לכוכבים משהו על ידי שליחת התמונות שלהם, מתן אותם למטפלות או גננים, או אפילו לעשות עבורם בנקאות", אומרת כריסטל. הם עצמם מעולם לא רצו להרוויח כסף עם התמונות. עם הזמן, התמונות שלה, שיצרה בשנת 1972 עם לייקה, מודפסות במגזינים, על עטיפות ספרים ואלבומים, כרזות תיאטרון וכרטיסי חתימה. מדוע לא הפך צילום למקצוע? "היינו צריכים לחפש תחביב חדש וטוב יותר מזה שלא היינו פוגשים."
העובדה שהם עצמם התבלטו עם השנים, מופיעים בטלוויזיה, יש להם תערוכות ומעל לכל שעכשיו הם מקבלים את דואר האוהדים הופכת אותם לגאים. עכשיו, בגיל 73, הם לאט לאט מתחילים להאמין שהם יצרו משהו גדול, אפילו אם זו מעולם לא הייתה מטרתם: היסטוריה תרבותית בתמונות.
התאומים של טנבוס משתוללים על מוריץ בלייטרו
אפילו העובדה שהם לא הקימו משפחות משלהם לא פוגעת בהם. "אנחנו אף פעם לא שוללים נישואים", אומר כריסטל. "אבל היא לא הייתה גורלנו." "רנשושמייסן" לכוכבים הזכרים מעולם לא הוטל בספק. "סוף סוף סגדנו להם." אבל הם מצחקקים ומודים: "לא היינו מפילים קצת מקצה המיטה אם ההזדמנות הייתה מציגה את עצמה." ההזדמנות לצילומים שהם תופסים היום רק במינכן, הם מעט מלאים במפגשים רבים כל כך בשנים האחרונות.
יש עדיין שחקנים שיהיו שווים תמונה של טנבוס: "אנחנו אוהבים את Wiebke Puls, Nina Kunzendorf ו- Moritz Bleibtreu", הם אומרים. "אבל הם גם מגיעים למינכן. אנחנו לא צריכים לנסוע אליהם." הוליווד ופרסי האוסקר היו כמובן חלום. אבל חייבים להיות גם משאלות שלא מולאו, אומרים השניים. "אם כבר אין לך חלומות, אז אתה כמו ציפור עם כנפיים שבורות."
התאומים של טנבוס מציגים
החל מה -16 באפריל עד ה- 21 במאי 2010, מבחר מצילומי הכוכבים של התאומים יוצג בגלריה פרנק שלג באסן. גלריה פרנק שלג Meinsenburgstraße 173 45133 Essen טלפון: 0201-1807772
