ג'וסטין גרדר: "הילדה הכתומה"
הספר
ג'ורג 'היה בן 15, אביו נפטר לפני אחת-עשרה שנים. גאורג מקבל ממנו פוסט מפתיע. מכתב שאביו כתב כשכבר היה חולה סופני ובילה את כל אותן השנים בלא עגלה בעגלת ילדים ישנה. בתוכה מספר האב ג'ורג 'על אהבתו הגדולה הראשונה, אותה הוא פוגש כסטודנט לרפואה צעיר ברכבת החשמלית באוסלו: ילדה עם חיוך מעומעם ושקית נייר ענקית מלאת תפוזים. אבל בסוף הרכיבה הסטודנטית המומה לא יודעת יותר מזה שלה? והחיפוש מתחיל. ג'וסטשטיין גרדר לא נרתע מהרגשות הגדולים לספר את הסיפור הזה. ושואל את כולנו מה היינו מעדיפים: לאבד את המזל? או שמעולם לא חוויתי את זה.
ספר מרגש עמוק, שובב ופילוסופי בו זמנית. מעשה לחיים? ואחת ממכתבי הפרידה היפים ביותר שנכתבו אי פעם.
הכותב
ג'וסטין גרדר נולד בשנת 1952 באוסלו. הוא היה מורה לפילוסופיה, דת וספרות לפני שהיה סופר בשנת 1982. בשנת 1991 שוחרר רב המכר שלו "עולמה של Sofie", שבעצם נועד כספר ילדים, ומכר למעלה משנים עשר מיליון עותקים ברחבי העולם. יוסטין גרדר גר עם משפחתו באוסלו.
ChroniquesDuVaste מהדורת הספרים של הספר "Die Liebesromane"
הזמינו את כל ChroniquesDuVaste המהדורה של הספר "Die Liebesromane" ממש כאן בחנות שלנו וחסכו מעל 40 אירו בהשוואה לרכישה היחידה.
חלוק הכוכבים "הילדה הכתומה"
אבי נפטר לפני אחת-עשרה שנים. הייתי אז רק ארבע. מעולם לא ציפיתי לשמוע ממנו שוב, אבל עכשיו אנו כותבים ספר יחד. אלה השורות הראשונות בספר הזה, ואני כותב אותן, אבל אבי עדיין יגיע לרכבת. סוף סוף יש לו הכי הרבה לספר. אני לא יודע כמה טוב אני יכול לזכור את אבי. יש להניח שאני פשוט חושב שאני זוכר אותו כי התבוננתי בכל התמונות שלו כל כך הרבה פעמים.
רק עם תזכורת אני די בטוח; שהיא אמיתית, זאת אומרת. זה קשור למשהו שקרה כשישבנו בחוץ על המרפסת והסתכלנו על הכוכבים. בתמונה אני ואבא שלי יושבים על ספת העור הישנה בסלון. נראה שהוא מספר משהו מצחיק. עדיין יש לנו את הספה, אבל אבי כבר לא שם.
בתמונה אחרת הרגשנו בנוח בכסא הנדנדה הירוק במרפסת הזכוכית. התמונה תלויה כאן מאז מות אבי. אני יושב עכשיו בכיסא הנדנדה הירוק. אני משתדל לא להתנדנד, כי אני רוצה לכתוב את מחשבותי בספר העתקים עבה. ובהמשך אכנס הכל למחשב הישן של אבי. יש גם מה לספר על המחשב הזה, אחזור לזה אחר כך.
תמיד היה מוזר לקבל את התמונות הישנות הרבות האלה. הם שייכים בזמן אחר. בחדר שלי יש אלבום שלם עם תמונות של אבי. זה נראה קצת מפחיד שיש כל כך הרבה תמונות של אדם שכבר אינו חי. יש לנו גם את אבי בווידיאו. אני כמעט מקבל בליטות אווז כשאני שומע אותו מדבר. לאבא שלי היה קול מזעזע ממש חזק. אולי יש לאסור סרטונים של אנשים שכבר אינם שם או שכבר אינם איתנו, כהגדרתה של סבתי. זה לא מרגיש נכון לרגל אחר המתים. בכמה סרטונים אני יכול גם לשמוע את הקול שלי. היא נשמעת רזה וגבוהה. ומזכיר לי גור ציפור.
ככה היה אז: אבי היה הבס, מסרתי את הטרבל.
בסרטון אני יושב על כתפיו של אבי ומנסה לנתק את הכוכב מראש עץ העץ. אני רק בת שנה, אבל כמעט בכל זאת הצלחתי. כשאמא מביטה בסרטונים של אבי ואני, זה קורה שהיא שוקעת לאחור בכיסאה וצוחקת, למרות שהיא הייתה מאחורי מצלמת הווידיאו וצולמה. אני לא חושב שנכון שהיא צוחקת על סרטונים עם אבי. אני לא חושב שהוא אהב את הרעיון הזה. יכול להיות שהוא אמר שזה מנוגד לחוקים.
בסרטון אחר, אבי ואני יושבים מול בית הנופש שלנו ב Fjellstølen בשמש הפסחא ולכולם יש חצי תפוז ביד. אני מנסה למצוץ את המיץ משלי בלי לקלף אותו. אבי חושב על תפוזים אחרים, אני די בטוח.
מיד לאחר חופשת הפסחא האלה, אבי הבין שמשהו לא בסדר איתו. הוא היה חולה למעלה מחצי שנה וחשש שיצטרך למות בקרוב. אני חושב שהוא ידע שזה יקרה.
אימא אמרה לי לעתים קרובות שאבא שלי עצוב במיוחד מכיוון שהוא נאלץ למות לפני שהוא באמת הכיר אותי.גם סבתא שלי אומרת זאת, רק בצורה מיסטית משהו.
לסבתא תמיד היה קול מוזר כשדיברה איתי על אבי. זה אולי לא נס. סבא וסבתא שלי איבדו בן בוגר. אני לא יודע מה ההרגשה הזו. למזלם, יש להם גם בן שחי. אבל סבתא אף פעם לא צוחקת כשהיא מסתכלת על התמונות הישנות של אבי. היא יושבת באדיקות רבה מול זה. אגב, היא אומרת את זה בעצמה.
אבי החליט שאתה לא באמת יכול לדבר עם ילד בן שלוש וחצי. היום אני מבין את זה, וכשאתה קורא את הספר הזה, תכף תביני. יש לי תמונה של אבי שוכב על מיטת בית חולים. פניו הפכו דקים מאוד. אני יושבת על ברכיו והוא אוחז בידיים שלי אז אני לא נופל עליו. הוא מנסה לחייך אלי. התמונה צולמה רק כמה שבועות לפני מותו. הלוואי שלא הייתי, אבל איפה שכבר יש לי את זה, אני לא יכול לזרוק אותו. אני אפילו לא יכול לעמוד בפני שאני צריך להסתכל על זה שוב ושוב.
היום אני חמש עשרה, או חמש עשרה שנים ושלושה שבועות, ליתר דיוק. שמי ג'ורג 'רואיד ואני גר בהומלביי באוסלו יחד עם אמי, יורגן ומרים. יורגן הוא אבי החדש, אבל אני קורא לו רק יורגן. מרים היא אחותי הקטנה. היא רק בת שנה וחצי וכך באמת קטנה מכדי לדבר איתה כמו שצריך.
כמובן, אין תמונות וסרטונים ישנים המראים את מרים עם אבי. אביה של מרים הוא יורגן. הייתי הילד היחיד של אבי. בסוף ספר זה אספר כמה דברים מעניינים באמת על יורגן. אני עדיין לא יכול להגיד כלום על זה, אבל מי שיקרא יראה. אחרי מות אבי, סבי וסבתי הגיעו אלינו ועזרו לאימא להתארגן בדברים שלו. אבל הם לא מצאו שום דבר חשוב: משהו שאבי כתב לפני שלקחו אותו לבית החולים. איש לא ידע על כך אז. סיפורה של "הנערה הכתומה" לא הופיע רק ביום שני השבוע. סבתא רצתה להוציא משהו מסככת הכלים ומצאה אותה בריפוד מכונית הילדים האדומה בה ישבתי כילד קטן.
איך שהיא הגיעה זה תעלומה קטנה. זה לא יכול היה להיות צירוף מקרים טהור, כי לסיפור שאבי כתב כשהייתי בן שלוש וחצי יש קשר לעגלה. זה לא אומר שזה סיפור טיפוסי של ילדים, זה לא באמת זה, אבל אבי כתב את זה בשבילי. הוא כתב את הסיפור של "הנערה הכתומה" כדי שאוכל לקרוא אותו אם הייתי מספיק גדול כדי להבין אותו. הוא כתב מכתב לעתיד.
אם באמת אבי היה זה שהכניס את הסדינים הרבים שהופכים היסטוריה לריפוד העגלה הישנה, כנראה שהוא היה משוכנע שהדואר תמיד מגיע. חשבתי שכאמצעי זהירות, עליך לבחון את כל הדברים הישנים בקפידה לפני שתקח אותם לשוק הפשפשים או תזרוק אותם למכולה. אני כמעט לא מעז לדמיין מה אתה יכול למצוא בשטח אשפה של אותיות ישנות ודברים דומים. דבר אחד חשבתי עליו בימים האחרונים. אני חושב שצריכה להיות דרך הרבה יותר פשוטה לשלוח מכתב לעתיד מאשר לדחוף אותו לעריסה של עגלת תינוק.
