החביב על אמא: האם אתה יכול לאהוב יותר ילד?
כאשר מכר רחוק אמר לאחרונה כי היא אוהבת את אחד מארבעת ילדיה, צמרמורת קרה זלגה על עמוד השדרה שלי. לחשוב שזה קצת מגעיל, אבל איכשהו מובן. (במיוחד אם אחד או שניים מהצעירים נוטים לדפוק את עצמם כל הזמן או לזרוק את עצמם על הרצפה מול דלפק הקופות אם אין סוכרייה על מקל, ואחרת לא). מצד שני, אני באמת, באמת, אומר אנטי-חברתי. באופן אישי, אני חושב שלאימהות מותר לעשות כמעט כל דבר: לשתות, לחשוב דברים רעים, לפעמים להיות עצלנים. זו הסיבה שאף אחד לא צריך להיות מצפון אשם. אבל לומר בקול רם שיש לך ילד אהוב אפילו חורג מגבול שלי.
שקר יקר!
לא בגלל שאני לא מבינה שאמהות לפעמים משתגעות, אלא בגלל שאני מצטערת על האחרות, לא משנה מה הם אותם ילדים מטומטמים. זה פשוט חרא כשאתה יודע שאמך שלך אולי אוהבת אותך, אבל עדיין מוצאת אחרים טובים יותר. אני לא חושב שזה יקרה לכל החיים. אכן, מחקרים בנושא זה אומרים כי הפחות פופולריים נמצאים בסיכון גבוה יותר להערכה עצמית נמוכה יותר, דיכאון והפרעות חרדה. אל תתהו קצת. אני בעיקרון בכנות, אבל במקרה כזה אתה צריך לשקר נכון. בטח, יתכן שיש חביב על אימהות מרובות, ברור שכולנו אנושיים, אבל במקום, ההופעה צריכה לשבת פעם אחת. גם אם צריך לשקר אליו? או סתם לשתוק. לרוע המזל אין ברירה.
שוויון זכויות לכולם
בנוסף, קיימת אפשרות נוספת: אולי אתה באמת אוהב את כל הילדים בדיוק כמו אותם. לפעמים זה פחות, לפעמים השני יותר, אבל בעצם בדיוק אותה כמות, רק שונה, מכיוון שכל אדם פשוט שונה. שוויון זכויות בכל הרמות, כביכול. זה מעולם לא פגע.
