טרור בברלין: "רק לפני זמן קצר הילד שלי נהג לכאן בקרוסלה, עם ניצוץ בעיניים"
המועדף על הבלוג שלנו: העיתונאית אנדראה זושוצ'ר מכנה את בתה "רגליים מקומטות" וזה גם שם הבלוג שלה, שעליו הוא בדרך כלל עליז ואופטימי. אבל שום דבר לא תקין בימינו. אבל אפילו היא מוצאת מילים חזקות, גם אם זה קשה. תודה ששיתפת כאן את הטקסט!
כיכר ברייטשייד
בשעה 21:20 ההודעה הראשונה מגיעה מקורא בפייסבוק. "אתה בסדר?"
אני מופתע, כי פטפטתי בערב עם חבר, אבל עבדתי בצד. אין מעקב אחר חדשות.
מעכשיו זה עובר לרגע, ברשתות החברתיות, בסמס, בדואר. ותמיד אותה שאלה:
אתה בסדר?
אני מסתכל בחדשות, מה קרה. לבי נעצר לרגע. זה שקראתי, זה יכול, זה לא יכול להיות. כתב העת "היום" מזהיר מפני האשמות שווא. לפני מסקנות חפוזות. אני לא מסוגל להסיק מסקנות. אני פשוט קפוא.
אתה בסדר?
פלינג, פלינג, פלינג: אתה בסדר?
כן, אנחנו בסדר. מבחינה פיזית בכל מקרה. אנחנו לא נפגעים. ילדיי ישנים בשלווה במיטותיהם, חולמים על היום היפה שהיה להם. בעלי כותב לפוסט לבלוג ומאזין למוזיקה, אני עובד ומצפה לתוכניות שלנו לשנת 2017 עליהם אספר לחברה.
קרוסלה, שקדים קלויים, אגרוף לילדים
ואז, הקיזורה הזו. באופן שטחי, שום דבר לא השתנה מבחינתי. אבל עמוק בפנים, כבר שם. מכיוון שהיינו היום עם כפות הרגליים המקומטות בשוק חג המולד הזה ב Breitscheidplatz. היא רצתה כל כך. וגם אנחנו. ארבעה מאיתנו בשוק חג המולד. כמשפחה. סוף סוף, ארבעה מאיתנו בחג המולד. עם כל מה שקשור לזה. יותר מדי אוכל, יותר מדי עוגיות, יותר מדי מוזיקת חג מולד.
בשעה 16:30, עם אגרוף לילדים ושקדים קלויים. עם ילדים קרוסלה וסנטה קלאוס. עם בת מכובדת מאוד, הלוחצת בחוזקה את ידי כשהיא רואה את סנטה קלאוס, שרק מעז ללטף את מעילו, אך לא לוחץ אליו יד.
חג המולד עם ילדים הוא קסום
כפות הרגליים המקומטות אהבו הפעם בשוק חג המולד היום. לראשונה רכבה על כיכר, צוהלת משמחה, דוחפת שקד אחר שקד לפיה, בקושי מכילה ארוחת ערב בבטנה הקטנה. שמחה ומרוצה, היא נרדמה, בחלום בהחלט עבר את ביקורת היום. הייתי מהופנטת מהשמחה שלה. כי גם אם הוא גבינה, אולי אפילו קלישאה, זה נכון: חג המולד עם ילדים הוא קסום. זוהר זה בעיניה שמשקף את כל האור. החיות הזה לכל החיים.
להבטיח
אתה בסדר? כן, כי שום דבר לא קרה לנו. היינו הרבה זמן בבית לפני שכל זה קרה.
אתה בסדר? לא, כי בכנות: מה אני אגיד לכפות הרגליים המקומטות, אם היא תבקש שוב את שוק חג המולד? אם היא רוצה לדעת מדוע דברים כאלה קורים? וגם: איך אני מתמודד עם העובדה שלעולם לא אוכל למנוע את זה לקרות גם לילדים שלי?
אנחנו בסדר
אני מתחיל לשלוח הודעות לחברים בעצמי, להתקשר למשפחה שלי. אנחנו בסדר, אנחנו בסדר. אבל האם זה עושה את זה? אני מרגיש משותק. אין מילים למען חוסר האונים שלי. אין לי מושג מה אגיד לילד שלי. להרבה דברים הם עדיין ספקולציות כרגע. לסבול זה רע. ובכל זאת חשוב. כי שום דבר לא יהיה קטלני יותר מאשר הפצת שמועות.
וכך אני רק אחבק את ילדיי בחוזקה ואעניק להם את כל אהבתי. כל יום. כי אני כל כך אסיר תודה על כך שהם שם. ושאנחנו בסדר.
טקסט (מעט שונה) מאת Andrea Zschocher, פורסם במקור ב //runzelfuesschen.blogspot.de
