למה כולנו נהיה כמו ההורים שלנו!
דוגמה: לאחרונה טסנו בחופשה. הוצאתי אותם מהמיטה מוקדם כל כך במצב רוח מוגזם, דחפתי אותם בדגנים ואחר כך נכנסנו למונית שהיינו בשער שעתיים לפני היציאה. שתי שעות! ואז אמרתי את המשפט הנורא הזה שאני צריך להקשיב לו עשרות שנים מאבי: "זה נחמד, אם אתה לא תמיד מגיע ברגע האחרון, עכשיו אנחנו עדיין יכולים לשתות קפה". הלו? האם אני עדיין נחמה לגמרי?
אבל זה לא הכל בינתיים, אני אחד מאותם אנשים שבודקים שלוש פעמים, אם הם באמת ארזו את כרטיסי הקונצרט או את כרטיסי הטיסה. ומי, לפני שהם יוצאים מהדלת, מביטים שוב מהר, אם התנור ממש ממש. רע, נכון?
הייתי די מקרי. באמת! קפץ לתוך הרכבת ממש לפני שהדלתות נסגרו וחשבתי שמברשת שיניים ונעלי בית יספיקו למזוודות חופשה. מתי בדיוק נהייתי זה פלשתיני?
פסיכולוגים אומרים שההתנהגות שלי נורמלית. המוח הוא בעל חיים ישן. זה מבטיח שאנחנו באופן אוטומטי לאמץ התנהגויות מסוימות מבלי לחשוב על זה. אלה שהוריהם נהגו לשרת אותנו. הם תקועים כמו שבילים עבים במוחנו, ואנחנו באופן לא מודע לבחור אותם בכל פעם שאנחנו נכנסים למצב דומה.
וזה בעיקר בגרות. אז אנחנו מתחילים לגדל את ילדינו באופן דומה ("אנחנו רק רוצים את המיטב", כפי שכבר אמרתי) לחלוק את אותה השקפה פוליטית (בשלוש הבחירות האחרונות יש לי למעשה את הצלב באותו מקום שבו נמצאת אמי קבע (או קבע) את סגנון הנהיגה ("את צריכה לנסוע קדימה, "הייתי צריכה להקשיב לאבי כבר שנים.) היום אני יודעת שזה לא הדבר הכי גרוע.
אבל יש תקווה. אפילו עבריינים רעים רגילים כפי שאני יכול לשנות את ההתנהגות שלהם. הצעד הראשון בכיוון הנכון: לזהות את האוטומטיזם. אז אני על המסלול הנכון. אולי אז אני אעשה את זה בחופשה המשפחתית הבאה, רק 90 דקות לפני שהייתי בשער. או אפילו 60? ובכן, זה יהיה קצת משוגע עכשיו. אין להגזים בכך.
אגב, מחקרים ארוכי טווח מראים גם שתכונות אישיות מסוימות משתנות בדרך כלל במהלך החיים. ככל שאנו מתבגרים, אנו הופכים להיות יותר מצפוני רגשית יציבה יותר. אז אני לא לבד. זה גורם לי להרגיש קצת יותר טוב.
