חופש לדברים
"מעולם לא התעוררתי בבוקר עם רעיון מבריק", אומר גא אולנטי. "אני צריך ללמוד את 'הנושא' שלי מהיסוד." נפילה לקרקעית, מביטה בה ומשקפת מחשבה: היא אוהבת את התהליך הזה, שמתחיל הרבה לפני עיצוב. Gae Aulenti רוצה לרדת לעומק הדברים, להבין את ההיגיון הפנימי שלהם - ולהפוך אותם לעין עם העיצובים שלהם. "אם הייתי מונה להזמין מחר לתכנן שדה תעופה," היא אומרת, "כנראה שבקרוב הייתי הופכת למומחית להיסטוריה של תעופה." היא כבר מומחית בתיאטרון, אור ואמנות מודרנית.
הכל התחיל במרד. "ההורים שלי רצו שאהיה בחורה דילטנטית אבל נחמדה", אומרת גא אולנטי, "אבל מרדתי." לכל החיים. הגברת הזקנה הגדולה עם האדריכלות האיטלקית שופעת אסרטיביות ורעיונות. היא כזו שעשתה את דרכה, הסירה מכשולים וקרעת קירות. כזו שפעלה בצורה חכמה נגד התחרות הגברית המוחצת במשרדי אדריכלים ובסטודיו לעיצוב - ובשנינות. עם זאת, Gae Aulenti מעולם לא הייתה פמיניסטית. רוח חופשית כבר די.
לגאה אולנטי תמיד היה דעתה שלה
נשים לא תמיד צריכות לראות את עצמן כמיעוט, היא אמרה פעם "זה משתק את החשיבה". תמיד היה לה ראש משלה. דיקקופף, אביה, סוחר מאודין, היה אומר זאת. בניגוד לרצונו, גיי אולנטי נרשם ללימודי אדריכלות במכללה הפוליטכנית במילאנו. בגיל 20 סיימה את לימודיה כאחת משתי נשים. ב- "Casabella Continuità", המגזין המוביל לאדריכלות ועיצוב באיטליה בשנות ה -50 וה -60, היא הפכה לעורכת ראשונה ובהמשך למנהלת אמנות. "היו לנו אינסוף דיונים על עתידה של האדריכלות האיטלקית", נזכר Gae Aulenti. זה היה לא פחות מהאמנציפציה מהבאוהאוס, אלא גם הארכיטקטורה הפשיסטית של מוסוליני. זה עסק בפילוסופיה של עיצוב ועיצוב חזון. "רצינו למצוא זהות משלנו", היא אומרת. האישה הקטנה עם השיער האפור והעבה וקצר הפומפיות המלודיה מעריכה עצמאות - במיוחד במחשבה.
אבל מתישהו באמצע שנות השישים הספיק לגאי אולנטי די תיאוריה גרידא. היא רצתה לעצב. מילאנו הייתה אז מטרופולין העיצוב הבינלאומי, כור היתוך של אדריכלים ומעצבים מכל העולם. וגאה אולנטי מלכת האוונגרד. היא הייתה המוח שלה. חברות עיצוב טרנדיות כמו זנוטה, קרטל ופולטרונובה דאגו לעיצובים שלהן, שהיו ברובם פשוטות, אך תמיד עם קריצה.
העיצובים של Gae Aulenti הם עדכניים - ונצחיים
כאשר תכננה שולחן קפה נייד לפונטנה ארטה, היא פשוט הרכיבה פלטת זכוכית על ארבעה גלגלים ענקיים. אורותיה - ובמיוחד "פיפיסטרלו", שדומים יותר לפסל מאשר למנורה - כבר מזמן כבר קלאסיקות עיצוב נחשק. Gae Aulenti לא אוהב סטייל. היא אוהבת את המילה "סטילוס" במשמעות שלה עצמה הרבה יותר טובה. "אני לא פוסט, לא ניאו, לא מודרני, אני עכשווי, תקופה." העיצובים שלהם בהחלט אף פעם לא אופנתיים. הם פונים לצורך של אנשים בהרמוניה, "געגוע שאולי פשוט יהיה אוטופיה", היא אומרת מהורהרת.
משרדה בפיאצה סן מרקו, מילאנו, הוא מקום של השראה, מלא עד אפס מקום בספרים על תולדות האמנות, ציור, מוזיקה, ספרות. באותו הבית כתב ורדי גם את הרקוויאם המפורסם שלו. "תרבות היא האוכל לאינטואיציה שלי", היא אומרת. לא פלא, אם כן, שעיצוב מערכות הבמה לבתי האופרה הגדולים באירופה היה אחד המשימות האהובות עליה, ל"וואזק "של אלבן ברג ב"לה סקאלה", למשל, או "Il Viaggio a Reims" של רוסיני באופרה הממלכתית של וינה.
בשנות ה -70 וה -80 גאה אולנטי עשתה לעצמה שם כאדריכלית. היא הפכה לאחת הטובות. כזה ששולט במיוחד בטיפול במבנים היסטוריים. בשנת 1980 היא זכתה בחוזה לפיתוח מחדש של תחנת פריז Gare d'Orsay למוזיאון לאמנות מהמאה ה -19. עד מהרה עקבו אחר פרויקטים מרהיבים אחרים: עיצוב מחדש של המוזיאון לאמנות מודרנית במרכז פריז פומפידו, למשל, והפלאצו גראסי בוונציה - וכמובן, בנייתו מחדש של גראן טטרו לה פניצ'ה בוונציה לאחר שריפה של 1996. נכון לעכשיו היא עובדת על עיצוב לספרייה מילאנית. "שהראש שלי עובד כל כך טוב זה בגלל שיש לי כל כך הרבה מה לעשות", אומרת אולנטי, שעדיין עובדת מדי יום בסטודיו שלה במילאנו. "זה לא נפסק בגיל 81, וגם לא חולמת." לדוגמה, על עיצוב עיר מחדש. "ובכן," היא אומרת אז, "יכול להיות שזה גם קצת."
