כאשר ילדים בוגרים באים לבקר ...
למרות הכול, זה היה מראה מלנכולי, חדר הנוער המפואר של בתי לאה. אחרי שסיימה את התיכון, היא "צטננה" במשך שנה, עשתה כמה התמחות והיתה פחות מודאגת מאמה הקטנונית, שיכולה "להירגע" כל כך על הנושא המרגיז "עתיד". אז שמחתי שהיא הלכה לבית ספר לכלכלה במינכן. אף פעם לא רציתי עוד לחוות בת ישנה עדיין בשעות אחר-הצהריים, עם "שכבת את הג'ינס שלי, אמא? "שאלתי. מוזלי זלגלו לתוך קערה ושפכו אותה למחצה. אף פעם לא רציתי עוד לכעוס על המזבלה שהיתה מאחורי דלת חדרה. אמנם היה לי "סאוברפריק" (לאה עלי) מייגע להסיר רק צלחות מודבקות, כוסות יוגורט מעושנות ומאפרות מלאות במרווחי זמן לא סדירים, אבל הטריד אותי לבדי את הרעיון של מה שיש למעשה, רק קיר של חדר העבודה שלי מופרדים, מותססים. גם אני לא רציתי לחזור הביתה עוד בחצות ולהביט אל מיטתי, רק כדי לשמוע בחדר המדרגות כי לאה נכנסה למצב רוח להרפתקאות ליליות עם חבריה ובקבוק וודקה.
בגלל זה הייתי עצוב מצד אחד, שלמרות כל השלב היפה מאוד עם הילדים נגמר, מצד שני נהניתי עם כל החושים - ויזואלית ואקוסטית - שהדירה שלי שייכת לי שוב. גם חברותי הרגישו כך.
בטח, היו רגעים משעממים כאלה כשהדירה נראתה גדולה מדי, ריקה מדי, לפעמים שקטה מדי בשבילנו, מתגעגעת לאנרגיה הפראית והצעירה הזאת, וחווה את גוזל ילדינו כמו כישוף מזדקן. אין שיחות ליד שולחן המטבח על להקות חדשות, מורים מעצבנים, אהבות או שעווה אינטימית יותר, במקום על בעיות בבלוטת הערמונית, חשופות בצוואר ובגלי חום.
כאשר לאה חזרה הביתה ממינכן בפעם הראשונה, הייתי כל כך מאושרת. שהיא השליכה את המזוודה המהודרת למחצה לחדר שלה, שהשתנה בתוך שניות ספורות מסודרת למייסי, לא בעיה. והיא קראה אחרי ברכה קצרה לחבריה, אחרי שלוש דקות עם "שלום, אמא, אוהבת אותך" מחוץ לדלת וחזרה הביתה רק עם שחר, לא רע. למרות - קצת כאב לי כבר. בסוף השבוע הראשון בילינו מקסימום שעה יחד, והבנתי מה ידידי פטרה עם המשפט שלה "בשביל הילדים שלי אני רק תחנת דלק!" אמר. חברתי האמריקאית סוזן קוראת לעצמה "ארנק הליכה", ארנקה על שתי רגליים.
אתה לא מתכוון לזה רע
כן, למרבה הצער זה המצב: הילדים שלנו חוזרים הביתה, והיום הם עושים את זה יותר מתמיד, והם תדלוק. כסף, פשתן טרי, עוגת תפוחים ביתית.
אתה לא מתכוון לזה רע ואפילו לא עולה עם הרעיון שאנחנו יכולים בסופו של דבר להיות מוטרד ותשוש. אבל אנחנו, כי כיום היא יכולה למתוח ללא סוף, את התקופה שבין סיום הלימודים בבית הספר התיכון לעצמאות כלכלית. לצערנו ההורים של "דור ההתמחות", ואם אנחנו ההורים מאוחר, אנחנו בסופו של דבר לקבל קצבה ו קצבת ילדים באותו זמן.
"אנחנו כבר לא מרגישים כמו לחיות בדירה משותפת שבה יש לנו את כל החובות ולילדים שלנו יש את כל הזכויות"
וזה מתיש, כי מעבר 50 או אפילו 60 אין לנו יותר רצון לחיות בדירה משותפת שבה יש לנו את כל החובות ואת הילדים שלנו כל הזכויות. "איך אני חווה את הילד שלי בן ה -28 כשזה בבית?" אומר חבר שלי, בן 64. "בהרי כביסה, עם מקרר ריק, עם לילות ללא שינה, כי היישום 50 יש פרץ."
לכן, הרבה יותר מהר מאשר הילדים שלנו, יש לנו את הצורך, עם כל האהבה הורית, כדי "לשחרר" את עצמנו מהם, לקחת על עצמו את התפקיד של ספק, כלכלית ורגשית. אבל הם חוזרים כמו בומרנג, בין התמחויות או חוזים של שנה, אחרי חינוך שבור או בגלל שהם לא מצליחים למצוא עבודה. הם ייעלבו מאוד אם היינו משתמשים בחדרי הילדים שלהם במקום אחר או מעזים לעבור לדירה קטנה יותר.
זה לא אשמתך, זה הזמן, זה המשבר, אבל בדיעבד אנחנו מקנאים בהורים שלנו, כי אלה שחיו בדורנו מעל 20 בבית צחקו. זמן טוב! בחוג ידידי כתבנו מחדש את סיסמת איקאה: "מגיע לך, או שאתה עדיין טועם אותה?" הבת שלי תעבור לגור אצלנו "זמנית" בסתיו, אחרי התואר הראשון שלה. אני אקנה אטמי אוזניים.
