אישה מעשנת. גבר שונא את זה.
מי יודע מתי בדיוק להתחיל את השחיקה. היא יודעת היטב את הסיבה: היא מעשנת והוא לא. בהתחלה זה לא היה בעיה, אבל הוא מעולם לא אישר את זה. הוא אפילו עישן זמן מה, הוציא את הסיגריה מידו, נשף עד שנשרף למחצה, והושיט לה את גבה רק כשהמחאה הצוחקת שלה גברה. כאשר פגשה אותו שנה קודם לכן, זה היה נס: היא היתה בת 50 ולא האמינה במשך זמן רב כי גבר ברחבי העולם יאהב את פינותיה ואת הקימורים, כמו גם את נקודות החוזק והחולשה שלה. הם באמת אהבו זה את זה, והם עדיין אוהבים זה את זה. זה לצד זה, הם טיילו לאורך חופים רטובים בגשם, גונדולות בתערוכות, ובושלו נבטי בריסל.
במיטה הם קראו זה את זה אגדות ושכבו שם בדממה, כי הם נהנו מהחום של השני, כך שלא היו מילים עבור זה. הוא אסף את פיסת הלשון במילון. שניהם קרנו כמו זרקורים. אבל השנה חלפה, ואת הסכם השכירות חתום על הדירה הם רצו לעבור כדי להזדקן הוא מעיניהם על ערימת עקום של ניירות. אולי השחיקה החלה באחד מימי הסתיו היפים האחרונים, בהליכה ארוכה. הם צילמו זה את זה ורצו להמר, עד שאפילו אנשים מבוגרים יותר הביטו בהם בהפתעה.
האשה מעשנת? בשלב מסוים המשחק נגמר.
פתאום הוציא את חפיסת הסיגריות מכיסה, הרים אותה בזרועו, והיא לא באה. הם נלחמו על זה בשובבות, אבל לא היה לה סיכוי נגדו עם זרועותיו הארוכות. אחד מהם החמיץ את הרגע שבו המשחק נהיה רציני. מכל מקום, הקופסה נעלמה פתאום, חשבה שהוא השליך אותה על קיר. הכעס שלה בעבע כמו מזרקה. כל מה שהיה בה התנגד להתקפה, ומכיוון שלא רצתה להראות את כעסה, היא ברחה וישבה בגבה אליו על גדת נהר.
מבוהל ממה שעשה, עמד כמה דקות בדרך. אחר כך התכופף אל קופסת הסיגריות שזרקה על הדשא והביא אותה אליה. הוא התיישב לידה וקירב אותה אליה, מתנצל באוזנה. היא חשה את חרטהו הכנה, אך נדרש לה זמן מה עד שחייכה אליו שוב בגלוי. זרוע שלובה נמשכו. בערב נשכח האירוע. מבחינה פיזית, הוא מעולם לא שבר את הגבולות שלה, אבל עם הסיגריות הוא לא הרפה.
הוא הכיר אותה בהשלכות ההתמכרות שלה, כאילו לא הכירה את עצמה לאחר 30 שנה של איזון סיגריות. הוא הראה לה את יגונו, הסדיר איתה את הגבלות העשן, שאותן היתה מוכנה ומוכופפת, משום שאשמתה הופעלה בקלות, כמו בכל מעשן. הוא קיווה שאהבתו ועקשנותו הבלתי פוסקת ישחררו אותה בסופו של דבר מן הסגן.
הוא רצה להיות זה שנתן לה כל כך הרבה שהיא כבר לא צריכה לחפש סיגריות. לפיכך, הסיגריות, שמעולם לא מילאו תפקיד מרכזי בחייהן, הפכו לנושא מרכזי בו. "את אוהבת אותה יותר ממני, "אמר לה ו"את מסריחה!" כשרצתה להתקרב אליו ברוך. הראשונה גירשה אותה כאבסורדית לחלוטין, אבל כנגד השנייה לא יכלה לעשות דבר מלבד לצחצח את שיניה עשר פעמים ביום. זה לא הספיק לו.
וכך היא, שחשבה את עצמה לאישה נורמלית, נהפכה למכורה ומפצצת הבטחות שרטטה בעצבנות ובקושי זיהתה את עצמה. חלקים מימיה ירדו למחתרת ולא היו זמינים לו עוד, האיש. כאשר התקשר או הסיע את המכונית לתוך המוסך, היא חמקה למרפסת ועישנה בחפזון, מנסה לפוצץ את העשן בידיה, לשטוף את פניה ואת ידיה, וכשחזר, חייכה, אבל זה היה לא ממש אמיתי יותר.
היא היתה הפושעת: האשה המעשנת.
היא ידעה שאם ייתן לו ניחוח, עיניו יכהו, והוא לא יהיה מוכן למחווה של אהבה, בדיחה. והיא היתה הפושעת. המכורים. ללא מעצורים. האגרסיבי. תחת תוכחותיו הקבועות נעשתה יותר ויותר זועמת. שיחות של יום שלם, מורעלות ואינטימיות הפכו לדיונים מרתוניים שהסתיימו במקום שבו התחילו. היא חשה מרוסקת, דחויה, לא יכלה להיות כנה וספונטנית. בשלב מסוים היא אמרה בפעם הראשונה שהיא רוצה להיפרד ממנו. והוא אמר, "את מבינה, את אוהבת אותה יותר ממני".
הוא רצה להיות זה שנתן לה כל כך הרבה תמיכה, עד שכבר לא נאלצה לחפש סיגריות.
שוב ושוב הם הצליחו למצוא עליזות וחיי היומיום חסרי דאגות. כשהגיע אליה, היא רק עישנה כל שלוש או ארבע שעות, במהירות, ונעלמה.היא עשתה כמה ניסיונות לעצור לטלאי ניקוטין טובים, מודבקים על זרועה, לעסה מסטיק ניקוטין מגעיל. באותו זמן, החיים איתו שוב היו יפים, רגליים קלות, אבל בפנים נגעה בה הסתירה.
לבסוף, זה יהיה קרס, וזה לא שלה, אבל שלו. במשך כמה ימים היא עישנה בחשאי וידעה ששקר אינו יכול להיות יחסים טובים. כמובן שהוא תפס אותה בסיגריה הבוערת, וזה החמיר את המצב: הוא, בדרך כלל רגוע ורגוע, בעט בקיר וזרק את עצמו בוכה על הספה, מתפתל בכדור נואש. היא ישבה לצדה, חסרת ישע, נבוכה, חוזרת בתשובה, ועם זאת, תגובתו אליה נראתה מוגזמת. היא הפצירה בו, אבל הדבר החשוב ביותר הוא לא לשכוח שהם אוהבים אחד את השני ויכולים לעשות מאושר. צווארה היה קשה כאבן במתח. היא הרגישה את עצמה במכנסיים. את עושה לי סיוט, חשבה, מרגישה צורך להזהיר אותו.
היא היתה מבוגרת מדי, בוטחת מכדי שתהיה בפינה קבועה. היא לא רצתה להמשיך ביחסי דרמה, לא בסחיטה, אלא בפשרה שהסכימו בהזדמנויות רבות: היא היתה מעשנת הרבה פחות, תמיד על המרפסת, תמיד מחוץ לטווח הראייה. הוא יבלום את הפאניקה המוגזמת שלו. שניהם ידעו את זה ולא רצו להודות בכך: מההתחלה הסכסוך היה או לא. הם יכלו להציל את כל הטעויות, את הפציעות, את איומי ההפרדה, את השיבה, את ההתנעות מחדש, את נשיקות הסליחה ואת כל הניסיונות לומר במילים חדשות את מה שהיה על האחר לדעת.
נותרה רק חורבה אחת של אהבה. היא רוצה לראות אותו שוב, אבל לא בבכי ולא מדכאת עוד ומגבילה אותה. הוא משתוקק אליה, אבל בלי סיגריות. ומכיוון שהם לא יכולים למצוא פתרון טוב יותר, רק את ההפרדה שאף אחד מהם מעולם לא רצה לעבוד. ההיגיון לא יכול לעצור את לוחמת הגרילה הזאת, שיש לה רק תבוסות ודירה ריקה לשניים.
