ילדים לבקר לילה? ללא שם: נא לא! הודאה מגונה
אני אוהב את החברים של הילדים שלי. באמת. תהיה מאיה, בעלת אופי עליז בן שש שנים, שהייתי כמעט קוראת לחברה הקטנה שלי. ומתילדה, שממיסה אותי בעיניה החכמות ובקסם המתוק שלה. גם ניקו, הפראץ החמוד מהבית הסמוך, ואידה, סופי, לאסה ומקס, אלה באמת ילדים נהדרים. באמת בלי יוצא מן הכלל. עד שהם סוף סוף עומדים מולי ושואלים את השאלה, שאני חוששת לא רק בחושך: "מותר לי לישון איתך, שלאאאאאאאאין?" שאלה זו מניעה אותי זיעה על המצח. כי רק תשובה אחת תהיה כנה, כלומר: הכל טוב יותר מזה, ורק תשובה אחרת לגמרי נראית מקובלת, כלומר: כמובן!
בלילה, אמא היא רק חצי כיף
"כמובן" היא לא אופציה לדעתי. זה מפני שבשמונה בערב אני לא רוצה לשים את הלידה שלי בפועל ולא בכלל להגדיל את מספר הילדים שלי בדיוק אז. בואו נהיה כנים: האם משהו יפה באמת קרה לילדים שלך אחרי 8 בערב? נדיר לי. רוב המעורבות הלילית שלי מוגבלת לשירותי משלוח משקה, ציד מפלצת (בזמן שמתחת לקצה המרגש של סצנת הפשע), החלפת פיפי אל פיפי, חיפושים נואשים של מיץ קדחת, דעיכת רגליים משוכלות, והגנה על שמי. עם שלושה ילדים אתה יכול להיות בטוח כי אחת המשימות האלה מתרחשת כל לילה. לפעמים כל אחד. שם אתה לא נמצא בזה. אז למה לעזאזל אני רוצה יותר ילדים בלילה? זה לא עושה את הלילה לישון טוב יותר!
אני אוהב את שנתי
ואז זמני השינה של ילדים זרים. שלי הם ישנים המנוח. לא משנה מתי הם הולכים לישון, הם שוברים את אחת-עשרה שעות והכל בסדר. לא כן, ידידה הקטנה היקרה מאיה. היא מתעוררת בשעה 6:30 ורוצה להיתפס. בואו ננסח את זה כך: אני מניח שיש סיבות מדוע היקום לא הניח את מאג'ס בקן שלנו. "יחס מינים מתאים" עולה על הדעת כמילת מפתח. ואני לא מתכוון למאיה, אבל אני ובעלי. מסירת חסידה כמו מאיה לא היתה מעיקה עלינו בגורל. לעולם. לבד לטובת האינטרס המשותף. כי אנחנו צריכים לישון שלנו. אם אנחנו לא מקבלים את זה, אנחנו הופכים זומבים. וזה באמת לא נחמד.
אמא עורב או לא
לאחר ניסיונות אינספור להשתנות לאמא הקוסמופוליטית, המזמינה, שתמיד רציתי להיות, ויתרתי עליה. אצלנו אין עוד לילה. לפחות לא קטן בלי הורים. אמא עורב או לא. הדבר המטורף על ההורה הוא שאתה עדיין אותו דבר או אותו הדבר למרות הילדים. מישהו שאוהב אותי אולי רק צריך לישון הרבה. או מישהו שאוהב למסיבה. אולי מישהו שלא נהנה לקרוא. מצדי החלטתי שזה בסדר. ואם הילדים שלי נוזפים בי מאוחר יותר? הם צריכים להיות! אחר כך אני חושבת על כל המיטות שנעשו, לילות ער, ציד מפלצות ומשקאות, ואני יודעת על עצמי: נתתי הכול ואני אוהבת את זה. ויותר ממה שאתה רוצה לתת, אתה צריך לתת רק כאשר מדובר באמת באמת חשוב. אורחי הלילה של הילדים הם לדעתי לא בקטגוריה זו. ואני בטוח: הילדים שלי עדיין יהיו מאושרים. אם רק בגלל שהוריהם ישנו מספיק.
