ג'ודית הרמן: "אני לא רואה במוות טאבו"
ChroniquesDuVasteMonde: הדמות החשובה ביותר בספר הסיפורים החדש שלך היא אליס. היא מופיעה בכל הסיפורים וחווה בכל פעם את מותו של אדם שקרוב אליה פחות או יותר. למה כל כך הרבה סרבול?
ג'ודית הרמן: לא החלטתי שזו - שהתפתחה במהלך הכתיבה, לא הייתה דרך חזרה אחרי הסיפור השני. לא יכולתי לכתוב שני סיפורים על גוסס והשלישי על מישהו שרוצה לנסוע לקאריביים ולהתאהב - זה לא היה עובד.
ChroniquesDuVasteMonde: כשאתה קורא אתה מרגיש שאתה מעבד חוויה אישית. היה משהו כזה?
ג'ודית הרמן: בקיץ 2003 חבר, הסופר ריינהרד באומגרט, הזמין אותי לביתו שבאגם גארדה. כשהייתי שם, הוא נפטר באופן בלתי צפוי בגיל 73. מבחינתי זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו נפטר איתו הייתי חברים, לא מצאתי בעצמי מקום נכון לעצב הזה. ייתכן שמקורו בסיפור "קונרד".
ChroniquesDuVasteMonde: האם חזרת אחר כך לבית באגם גארדה?
ג'ודית הרמן: כן, כמה פעמים. ביקרתי שם באשתו של ריינהרד באומגרט. זה לקח אותי, אבל גם היה נחמד. זה כנראה שם, נכון? לחזור למקומות כאלה. כדי לאפשר תזכורת.
ChroniquesDuVasteMonde: האם הרגשת אחרת כשכתבת מאשר עם הספרים שלפני?
ג'ודית הרמן: בינתיים נדהמתי שאפשר לכתוב משפטים מסוימים על מוות מבלי שמשהו השתנה סביבי. נדהמתי מהמרחק ביני לבין המשפטים שרציתי לרשום.
ChroniquesDuVasteMonde: איזה סוג של משפטים הם אלה?
ג'ודית הרמן: משפטים על סימולטניות של מדינות שונות לחלוטין. למשל. אדם מת במיטה בדירה בבית. ובאותו הזמן אנשים אחרים בבית עושים דברים אחרים, בנאאליים לחלוטין: אוכלים ארוחת ערב, מכבים את הרדיו, מתקלחים. אצל חלק מהזמן עומד דום. ועבור האחרים היא ממשיכה. זה פשוט כמו שזה מקומם, ובכל זאת אתה פשוט יכול להגיד את זה ככה. המשרד - במובן של המילה.
ChroniquesDuVasteMonde: האם הנושא משך אותך פסיכולוגית?
ג'ודית הרמן: לא. אני חושב שכתיבה פירושה תמיד לשמור מרחק מסוים. מרחק. אם יש לי הרגשה שכתבתי דף מצליח, אני שמח, אפילו אם רק תיארתי משהו עצוב וכבד.
ChroniquesDuVasteMonde: אחרי הכל, האם זה היה הקלה בשבילך שתוכל לגשת לנושא המוות של הטאבו?
ג'ודית הרמן: כן, אולי. אבל אני לא מרגיש שהמוות הוא טאבו. בדיעבד, היה זה מרגיע אותי לרשום ולהקליט מצבים גוססים אלה באופן מפוכח יחסית.
ChroniquesDuVasteMonde: כמה זמן אתה עובד על הספר?
ג'ודית הרמן: ארבע שנים בסך הכל.
ChroniquesDuVasteMonde: בספרך האחרון, "כלום רוחות רפאים", אביך היה הקורא הראשון שלך. גם הפעם?
ג'ודית הרמן: לא. רק רציתי לתת את הספר הזה להוריי כספר בכריכה קשה לקרוא. כנראה שאם קשורים לפניהם אני חושב שהם יפחדו פחות.
ChroniquesDuVasteMonde: אתה לא חושש מביקורת, ג'ודית הרמן, המומחית במלנכוליה ופרידה, כותבת עכשיו ספרים שחורים עורבים?
ג'ודית הרמן: לא. ממה אני צריך לפחד? אני גם לא מרגיש "אליס" כשחור עורב. קולות ביקורתיים על מלנכוליה ופרידה היו קיימים כבר בספר השני "שום דבר מלבד רוחות רפאים". אם הייתי חושב על הביקורת תוך כדי הכתיבה, לא הייתי יכול לבוא עם קו סביר.
ChroniquesDuVasteMonde: לדעתך, האם יש שמץ של נחמה בספרך החדש?
ג'ודית הרמן: כן. בכל מקרה, נחמה כפי שאני מבין אותו. הרבה מזה. נחמתם של דברים קטנים - אולי לא בולט או ברור, אבל עדיין שם. אור בחלון כשאתה חוזר הביתה. אם לציין רק כמה מהדברים הקטנים הרבים.
ChroniquesDuVasteMonde: הפחד מפני המוות מוכר לכולנו. איך מתמודדים עם זה?
ג'ודית הרמן: באופן מוזר להאמין שהמוות תמיד מכה באחרים ולא באחד בעצמך, אדם לא חושב על גסיסתו של עצמו, נגד כל סיבה. האם זה מנגנון הגנה? כנראה.
ChroniquesDuVasteMonde: הבן שלך עכשיו בן שמונה. אם הוא היה שואל אותך מדוע אתה כותב כל כך הרבה על מוות בספרך החדש, מה היית אומר לו?
ג'ודית הרמן: הייתי אומר שהמוות הוא חלק מהחיים. אבל אני חושב שהוא לא היה שואל אותי את זה.בספרי ילדיו המוות הוא חלק מהרפרטואר.
ChroniquesDuVasteMonde: בסיפור שמתרחש באגם גארדה, קונרד מת לגמרי לא צפוי. האם אתה חושב שהמזל גרוע יותר אם הוא מכה בך לא מוכן?
ג'ודית הרמן: יתכן וקל יותר על זה שמת. אבל למי שנשאר מאחור נראה לי שהוא גרוע יותר. כי הם לא יכולים להיפרד.
ChroniquesDuVasteMonde: על המזל יש את המשפט היפה שהוא תמיד מכה בך לא מוכן. האם זה כך?
ג'ודית הרמן: זה תמיד פגע בי לא מוכן! אתה לא?
כרוניקות DuVasteMonde: דוגמא?
ג'ודית הרמן: הילד שלי! הילד שלי לא היה מתוכנן ומזל מדהים. אז מזל שהכה אותי לגמרי לא מוכן.
ChroniquesDuVasteMonde: אמרת פעם, "כשאני מפסיקה להיות מלצר, אני מתחילה להיות מבוססת." אתה לא עובד כמלצרית כבר זמן מה. האם אתה מרגיש מבוסס?
ג'ודית הרמן: חיי השתנו מאוד בשנים האחרונות. הפכתי לאמא. אני אהיה בן 40 בשנה הבאה, וככל שאזדקף כל האופק יתמעט. דברים מסוימים כבר לא עובדים. אבל מישהו מקבל משהו לנוח ואתה נפרד מהאוטופיות שהיו לך פעם. ובכל זאת אני לא מתחרט על הכל, אבל גם אני יכול ליהנות מזה.
ChroniquesDuVasteMonde: האם יש לך זמן לעבוד אתה צריך?
ג'ודית הרמן: כן. אני לוקח את בני לבית הספר ואז יושב ליד השולחן ברבע ושמונה, אני אסיר תודה על הקצב היציב הזה.
ChroniquesDuVasteMonde: "אליס" הוא המספר השלישי שלך. בחוגי פרסום הרומן נחשב למשמעת המלך. אתה יכול לדמיין שאתה כותב רומן מתישהו?
ג'ודית הרמן: אה, אני אחשוב על זה עוד קצת. אולי העובדה שאותו גיבור מופיע תמיד ב"אליס "היא צעד בכיוון זה.
ChroniquesDuVasteMonde: בראיון אמרת פעם, "זו דילמה נצחית - אתה רוצה הצלחה, ואז זה שם, ואתה מתעצב." מדוע ההצלחה מעציבה אותך?
ג'ודית הרמן: בגלל שהוא כל כך חולף? שביר, לא אמין, שברירי.
ChroniquesDuVasteMonde: אתה אחד הסופרים הגרמנים המצליחים ביותר. לפני כמה שנים חשבתם שעדיין יהיה קשה לכם לקרוא לעצמכם סופר. איך אתה רואה את זה היום?
ג'ודית הרמן: אותו דבר. לרגע קצר, אולי שלושת רבעי הדקה, אני מרגיע כי כתבתי כבר שלושה ספרים. אבל למונח "סופר" אין קיום לכל החיים עבורי. אני צריך ליצור אותו מחדש עם כל ספר.
ג'ודית הרמן: "אליס", 192 עמ ', 18.95 יורו, ש' פישר
ג'ודית הרמן נולדה בשנת 1970 בברלין. לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון למדה שפה וספרות גרמנית, פילוסופיה ומוזיקולוגיה ולאחר מכן למדה עיתונאות בברלין ובניו יורק. בשנת 1998, כרך הנרטיב הראשון שלה "Sommerhaus, later", שזכה לשבחים רבים, כולל מרסל רייך-ראניצקי ב"רביעייה הספרותית ". בשנת 2003, בא אחרון הכרך השני של הרמן, "אך ורק רוחות רפאים".
